דף הבית >> ספרי עיון >> השלם ושברו >> יערה בן דוד על הספר
 

 

עיונים יונגיאניים ביצירות ספרות


על "השלם ושברו – מיתוס, ספרות, שירה" לרות נצר, 'כרמל' 2009, 476 עמודים
יערה בן-דוד
מאזניים. 2010

ספרה של רות נצר "השלם ושברו" הוא כינוס מאמרים ממבט יונגיאני על יצירות מן הספרות העברית והכללית, שראו אור במרוצת השנים בכתבי עת שונים. בנוסף כולל הספר גם מסות מרתקות על הסמל, הדימוי, השירה והאמנות. הוא נקרא "השלם ושברו", מכיוון שבשחר האנושות ובראשית חייו של כל פרט היה השלם הגדול של המיתוס ושל האחדות לסוגיה, כגון: אדם-טבע, מודע-לא מודע, גוף-נפש וכו'. מאז שנשבר השלם היפה והעולם הנפשי התפצל לחלקים מנוגדים, שואפים כל החלקים לחזור לשלם. זאת נקודת המוצא להתייחסותה של נצר לכל יצירת ספרות, שהיא השלם ושברו: "השלם ושברו הם השלם המכיל את שבריו וגם השלם ופשרו".
שלושה שערים לספר. הראשון עוסק ביצירות נבחרות מן הספרות הכללית: "מאה שנים של בדידות" של מארקס, "הדוב" של פוקנר, "האבן הצומחת" של קאמי ועוד. השער השני כולל עיונים ביצירות מן הספרות העברית, כשהחלק הארי מוקדש ליצירות מאת עגנון וא.ב. יהושע. וישנו גם דיון ב"שורשי אויר" של רות אלמוג ובווריאציות של גבריאל מוקד.
בפרקים העוסקים בדימוי ובשירה מראה נצר איך רגע כתיבה השיר הוא רגע העצמי ואיך השירה על כל מרכיביה משרתת את העצמי האישי והקולקטיבי. קריאה קשובה בניתוחי היצירות בשער השלישי "מסגירה" את רות נצר כמשוררת. היא מתחקה ברגישות עמוקה אחר הסמל, הדימוי ומהותו של התת מודע בשירה ובפסיכותרפיה, והדבר ניכר למשל בעיוניה בשירי פרננדו פסואה ובשירי חיה אסתר.
נראה שמה שהנחה את הכותבת בבחירת היצירות הנדונות הוא העובדה שהן מבטאות את היסוד המסתורי והבלתי מפוענח בחיים, את מה שחורג מסיבתיות לוגית ומשתקף בסמליות, בחלום ובתהליכים העוברים על הנפש. תוך הסתמכות על משנת יונג מתוארים כאן תהליכי המודע והבלתי מודע ביצירות הספרותיות. בניגוד לפרויד הוסיף יונג ללא מודע האישי את הלא מודע הקולקטיבי והארכיטיפים שמרכיבים אותו. נצר, המעדיפה את יונג, מראה איך משפיעים הארכיטיפים באופנים שונים על גורל הגיבורים. בפרקי העיון, למשל ב"השיבה מהודו", ב"עידו ועינם" וב"על אבן אחת" היא מנתחת את מהותו של הלא מודע תוך בחינת האפשרות לכרוך אותו במונחים פסיכולוגיים ובסמלים המתייחסים למסתוריותו. ב"על אבן אחת" לעגנון היא מבחינה בין הלא מודע הפסיכולוגי היצרי לבין הלא מודע הרוחני המיסטי שבשורש העצמי. גם בדבריה המחכימים על בורחס מסתבר ששני סוגי הלא מודע הללו עשויים להוליד מתוכם כאוס, טירוף, ניכור והתפרצות הרוע החבוי. אך בסופו של דבר מחברת המיסטיקה את העל אנושי עם האנושי ונוטה אל הזולת, שבו היא טבועה.
דבריה של נצר משדרים יושרה אינטלקטואלית וצניעות. כך במבוא, כשהיא מסייגת את הכלים הפסיכולוגיים ומתייחסת למגבלותיהם בבואה לנתח טקסט ספרותי: "אני מרגישה שהמונחים הפסיכולוגיים אינם אלא מילים מתנדנדות כגלדי קרח על פי תהום" - מכיוון שהלשון ככלי קומוניקטיבי עשויה גם לחצוץ בינה לבין הדברים, בעיקר כשמדובר על הנפש. היא מודעת, למשל, לקושי בפירוש הסיפור "על אבן אחת" לעגנון, הנובע מעיסוקו בהוויה רוחנית מיסטית, ויש לה תהיות רבות לגבי האפשרות להלביש את ההוויה הזאת בשפה פסיכולוגית, כי אולי מדובר בשתי רשויות נפרדות. ובכל זאת אין היא מוותרת על הניסיון למצוא את הקשר בין ההוויות הללו.
הנושאים המרכזיים המטופלים במאמרים עוסקים ביחס בין קצוות: יצר הבנייה ויצר ההרס, המוחשי והסמלי, שפיות ושיגעון, מודעות והעדר מודעות, סמלי האב והאם, הגברי והנשי ועוד. ליצירות ספרות רבות אופיינית ההתמודדות של הגיבור עם כוחות פנימיים ארכיטיפיים חזקים ממנו. הכוח הארכיטיפי לובש פנים שונות: דמות האישה או האם הגדולה ב"מולכו" וב"מר מאני" לא.ב. יהושע וב"עידו ועינם" לעגנון, רוע, חיה, דמות גבר, פֶּצַע ב"רופא כפרי" לקפקא ועוד.
בפרק העוסק ב"סיפורה של דודה", סיפור ריאליסטי פנטסטי של פטריק וייט, מיישמת רות נצר את התיאוריה על השלם ושברו, שהוא מוטיב שכיח ביצירותיו. יש בהן זיקה עמוקה למיתי, עושר רוחני ומעמקים. עולה מהן התרסה סמויה כלפי הפיצול והרוע בעולם כנגד חתירה להרמוניה פנימית הנתמכת במיסטיקה. נצר הפגישה אותנו כאן עם סופר בעל איכויות, אם כי לא די פופולרי, אולי בשל היותו לא קל לקריאה. יפה עשתה כשפתחה את הפרק "סיפורה של דורה" בציטוט קטעים מתוך "יהי חלקי עמכם" ו"הבריכה" של ביאליק להמחשת דמות הגיבורה. תיאודורה הפשוטה והתמה חיה תחילה בטרום תודעה. אבל לאחר התנפצות השלמות במות אביה ובמכירת אחוזת ילדותה, היא התחילה לראות ולפרש את העולם דרך הסמלים. במהלך הסיפור מתואר מסעה הנפשי על פני חייה תוך שהיא עוברת תהליך רצוף משברים, המאפשר לה מפגש עם יצרים ורגשות הטבועים בה מלידה, מה שיביא לבסוף לגאולת נפשה.
גם בדיון בסיפורו של עגנון "עידו ועינם" כותבת רות נצר מן ההיבט הארכיטיפי, שמקורו במשנת יונג, בו משוקע תת המודע הקולקטיבי. למרות הסתייגותו הרבה של עגנון מפרויד ויונג, שניסו לתהות על פשר הסמלים ביצירתו, טמונים בסיפור הזה רמזים מתחום הנסתר, במיוחד בדמותה של גמולה. בגמולה רואה רות נצר את הנשמה או את האנימה, לפי המונח היונגיאני, שהיא ההאנשה הנשית של הלא מודע, והיא אינה מצמצמת אותה להיבט היהודי או הישראלי, או לתקופה שבה מתרחש הסיפור. האנימה היא ארכיטיפ, שמקורו בלא מודע הקולקטיבי הקדום. הראייה לכך היא זמרתה של גמולה, שממנה עולה הד של שירת קדומים. זו גמולה שקיבלה מאביה גנזי חכמה מדורות עברו. נצר מראה איך הגיבור העגנוני כבול בכוחם של דימויים ארכאיים ואינו מסוגל להיאבק בכוח הארכיטיפי, מכיוון שהאגו שלו חלש ובלתי מודע.
כך גם הירשל ב"סיפור פשוט", שעולמו הנפשי משתקף בשירת הקבצנים הסומים ובדמותה של בלומה אהובתו. גיבורי עגנון סובבים סביב האהובה וביתה, אבל לא מצליחים להגיע אליה. את הקבצן העיוור מתארת נצר כדמות ארכיטיפית, השואבת ממוטיבים תרבותיים שונים. בניתוח מעמיק ומאיר עיניים היא מתחקה אחר מוטיבים מקבילים למוטיב הקבצנים הסומים ביצירות אחרות של עגנון ובספרות בכלל, למשל בשיר "הקבצן הקיטע" של זלדה.
מוטיב השיגעון הוא אחד הנושאים הבולטים במאמרים, למשל השיגעון שאחז בהירשל. זוהי דוגמה אחת מיני רבות בסיפורי עגנון לאי היכולת להבין את מעמקי הנשמה. ב"עידו ועינם" מת בסופו של דבר חוקר השירה של גמולה המסתורית יחד אתה, מבלי שיצליח לרדת לפשרה. את התחושה שהגיבור העגנוני איבד את הוודאות והביטחון שבבסיס קיומו ניתן לראות בסיומי היצירות, למשל ב"סיפור פשוט", "שירה", "על אבן אחת" ו"הסיף".
ב"מולכו" של א.ב. יהושע בוחנת רות נצר היבטים פסיכולוגיים, מיתולוגיים ואקזיסטנציאליים בתהליך שעובר מולכו, שבו דומיננטי ארכיטיפ האם הגדולה לפי יונג. היא מגיעה למסקנה שמולכו, הגבר החלש, אינו מתמודד רק עם מות אשתו, שבה היה תלוי, אלא בעיקר עם המוות והמחלה המקננים בו. היסוד הנשי החולה שבה הוא הנשי החולה בתוך נפשו של מולכו, הנשלט תמיד על ידי הנשי-אימהי. אצלו הופך היסוד הזה לשלילי, והדבר גורם לכך שבנשים המקיפות אותו הוא רואה את הנשי השלילי. ארכיטיפ האם הגדולה לפי יונג מכיל יסוד חיובי-אימהי, אבל גם יסוד שלילי-הרסני המצוי באשתו של מולכו, באמה ובאמו.
בספר "שורשי אויר" של רות אלמוג מייחדת נצר את הדיבור על ארכיטיפ האב – תכונותיו, תפקידיו, סמליו ומה שהוא מייצג. היעדרו של האב הפרסונלי בחיי מירה יוצר בה פצע ומסביר את התהליכים הנפשיים העוברים עליה.
ראוי לציין, שכתיבתה העיונית של רות נצר בהירה ומעמיקה כאחד ונקייה מסבך של ניסוחים יובשניים או מעורפלים ומפולפלים, האורב לפתחו של ספר עיוני, הנשען על תיאוריות פסיכואנליטיות. ועוד זאת ייאמר: אין היא כופה הר כגיגית את התיאוריה על הטקסט. כתוצאה מכך, הניתוח הספרותי הרגיש משכנע וזורם עם היצירה, דוגמת "הדוב" לפוקנר ו"השיבה מהודו" לא.ב. יהושע, שבהן עובר הגיבור תהליך חניכה.



siyur-sipur