דף הבית >> ראיונות אישיים >> ניצה גורביץ
 

 

ראיון: כלים שלובים
מאת ניצה גורביץ'
"דבר" 18.1.87


רות נצר מצליחה לשלב עיסוק אינטנסיבי בציור, פיסול, צילום ושירה יחד עם טיפול פסיכולוגי באנשים ונשיאה בעול משפחה וילדים. אמנות ניצול הזמן והפרייה הדדית בין התחומים השונים.
פסיכולוגיה ואמנות – הם שני עיסוקים שכל אחד מהם דורש התמסרות, זמן ואנרגיה לא מבוטלת. רות נצר עוסקת בשניהם: בפסיכולוגיה קלינית ובלא פחות מארבעה תחומי אמנות, שכל אחד מהם עולם בפני עצמו. כתיבה, ציור, צילום ופיסול. תערוכת הצילום שלה "מפתחים", הוצגה ב"צוותא" בשבועות האחרונים. ספר השירים הראשון שלה, "ירוק ויטראז'" עומד לצאת לאור בקרוב.
רות נצר (42), נולדה בטירת צבי, קיבוץ דתי, ובגיל 15 עזבה אותו עם משפחתה. ביתה דהיום מוקף גינה מטופחת, הרבה ירוק, המבטא את הקשר שלה לאדמה, לשורשים, לטבע של נוף ילדותה המובא לביטוי גם בשירה.
בבית עשרות ציורים מעשי ידיה. במוקדמים – דמויות פיגוראטיביות של נשים בגוונים חמים. בציורים המאוחרים הכיוון יותר אבסטראקטי. בפינות ניצבים פסלים שיצקה בבהירות, חלקם בקווים מעוגלים, בלתי מוגרדים, אסוציאטיביים בלבד. פה ושם אפשר למצוא פסל מחומר אחר למשל, ניצולה של קונכיה לבנה ליצירת דמות נשית בתנועה.
בכתיבה ובצילום רות נצר מתרכזת בנושאים אחרים. בתערוכת הצילום "מפתחים", מציגה שילובים של מציאות עם מבטה האישי על המציאות המצולמת. רבים מהצילומים מראים חומר שנשחק בשיני הזמן. כמו: מכונית מתפוררת בשטח עזוב, קיר נטוש. "השם 'מפתחים', מלמד על ההתרחשות בחומר הנפתח דרך שבר וזעזוע אל עולמות אחרים.
העבודות מארבעת תחומי האמנות הללו הן ברובן פרי השקעה אינטנסיבית בשלוש השנים האחרונות "עד אז חייתי על הגדר", אומרת נצר. "עם סימני שאלה שהיו לי, עד כמה אני צריכה, חייבת ורוצה לעסוק באמנות". עד לפני שלוש שנים היא עבדה כפסיכולוגית קלינית בתחנה לבריאות הנפש. באותה תקופה התפטרה והחלה לעבוד בבית. "וזה כולל הכל". היא אומרת: "תראפיה לאנשים, ציור, פיסול, עידור והשקיית הגינה, טיפול בשני ילדי".
השילוב בין העיסוק בפסיכולוגיה ובאמנות הוא, לדידה, טבעי. היא גם מוצאת הרבה מכנים משותפים בין התחומים. "התחום שלי בפסיכותרפיה הוא אינדיווידואלי, לא קבוצתי", מסבירה נצר. "להיות עם אדם אחד זוהי סיטואציה מאוד אינטימית, אינטימיות זו ישנה גם באמנות. קיים גם האלמנט של הבלתי-צפוי. כשאני פותחת דלת למטופל, אף פעם איני יודעת מה ייאמר לאחר מכן. כשאני עם הצבעים ביד, אף פעם איני יודעת למה זה יוביל ואיזה ציור ייצא מזה".
נקודת חיבור נוספת בין שני העולמות: פסיכולוגיה ואמנות, מתבטאת אולי גם בכך שקל לה לעבוד עם חלומות של אנשים "אולי כיוון שזה החומר הטבעי שלי", היא אומרת. על ההסבר הפסיכולוגי של יצירותיה היא פחות אוהבת לחשוב. "ההסבר יכול לעצור את הספונטאניות", היא אומרת. "מצד שני, ההבנה חשובה לאמן כדי להתפתח, וכאן קיים מצב שהוא לעתים קרובות פרדוכסאלי". גם בטיפול היא פעמים רבות מתלבטת באותה שאלה: האם לעצור ולפרש את החלומות, את הסיפורים, את הפנטאזיות ומתי לתת למטופל להמשיך ולזרום הלאה. ההחלטה משתנה ממצב למצב, מאדם לאדם – מהי יכולתו להתמודד, מתי לתת למטופל להמשיך ולזרום הלאה. ההחלטה משתנה מצב למצב, מאדם לאדם – מהי יכולתו להתמודד, מה כוחו ליצור קשר בין המציאות לבין החלומות והדמיון.
בכתיבת השירים שלה עצמה רואה נצר אלמנט תראפויטי. אחד הפרקים בספר "ירוק ויטראז'" הוא למעשה עיבוד של חוויות וזכרונות ילדות. "ההתחברות שלי עם העבר נעשתה דרך הכתיבה, היה בזה משהו מיוחד וחוויתי. כמו לסגור מעגל. אקט של השלמה והתפייסות עם הדברים הקשים".
כמה שורות מתוך "ירוק ויטראז'": "צעקות ילדותי עוברות בירכי, / כאילו שאפשר לשמור:/ ראי את אהבתי שהיא משל / גופי כתם לידה לעצמו / ואני השיליה נוטפת מזון /לעצמי. 


 

siyur-sipur