שירים שלי באתר 'יקום תרבות'

http://www.yekum.org/2012/10/%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2%D7%94-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%A6%D7%A8

שירים שלי ראו באתר של נילי דגן 

http://www.nillydagan.com/%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%A8-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99/841-%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%A6%D7%A8

  http://www.nillydagan.com/%D7%A1%D7%95%D7%A4-%D7%A9-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8-12-23-8-2012/320-%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%A6%D7%A8

                                                       רשימות על שירתי
 
      דרור גרין על שיר שלי 'לכתוב'

       פסייקום. דף שיר שבועי.
גיליון 440, שנה תשיעית, נובמבר 2015.


          לכתוב
 
1.
המשורר צריך לשנות את העולם, לעמוד בפתח ולהתריע –
אלה שאומרים כך לא כותבים שירה, שהרי מי קורא שירה?
בעידן של תיקצור אלקטרוני שוכחים מה זה לכתוב/לקרוא
מכתב עם פתיחה, אמצע, קצת הגיגים, וסיום של ברכות.
מכתב שמתחיל במה שלומך, מה שלום הילדים איך מזג האויר,
ומה שלום היונים על אדן החלון, ומה שלום עצמנו, שהיינו
חולים/בריאים בחורף הקר הזה, שהשכן מת פתאם, שיש
סדק בקיר. מי זוכר איך אוחזים בעט הכתיבה, כשהמקלדת
מתקתקת במיומנות מבהיקה.
 
 
2.
למי יש זמן לקרוא/ לכתוב מכתב או שיר
שיש בו יותר משתי שורות
כשצריך לשלוח את הילדים לבית הספר
לקנות ,לבשל, לעבוד עד צאת החמה.
מי קורא שירה שמכווצת את הלב ומרחיבה אותו,
לעתים, משום מה, מחסירה פעימה

 
3.
המשורר צריך לכתוב שירה
כדי להעיר את השמש, כדי לאפשר לצמחים לגדול.
כדי להקשיב, כדי שתהיה לו סיבה לקום בבוקר,
המשורר צריך לכתוב כדי לנשום, כדי ללגום את העולם.
אל תאמינו לרומנטיקה הזו, לאמיתו של דבר
המשורר כותב כי הוא מוצא עצמו כותב.
 
 
            רות נצר היא פסיכולוגית יונגיאנית, סופרת וציירת, וגם משוררת פורה. השיר 'לכתוב' מופיע בספרה החדש, 'הגוף היחיד' (הוצאת 'ספרא', 2015), שזכה בפרס אס"י (איגוד הסופרים בישראל) לשנת 2013. 
השיר הזה סיקרן אותי, כמו כל שיר ארס פואטי, העוסק במהות הכתיבה, אבל כששבתי וקראתי בו גיליתי שיש בו הומור מתוחכם, המטיל ספק באמיתות המוכרות ובדעות הקדומות על השירה, ובו-בזמן הוא מציע התבוננות חומלת על מקומה של השירה בתחילת האלף השלישי, על קריאת שירה ועל כתיבת שירה כאפשרות נדירה בעידן התקשורת המהירה. 
בבית הראשון מערערת המשוררת את התפיסה הרומנטית, על פיה "הַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם, לַעֲמֹד בַּפֶּתַח וּלְהַתְרִיעַ". היא טוענת ש"אֵלֶּה שֶׁאוֹמְרִים כָּךְ לֹא כּוֹתְבִים שִׁירָה", ומהרהרת על כך שרק מעטים קוראים שירה בימינו: " שֶׁהֲרֵי מִי קוֹרֵא שִׁירָה?". 
רות נצר מיטיבה לתאר את דור ה-SMS, ש"בְּעִדָּן שֶׁל תִּקְצוּר אֶלֶקְטְרוֹנִי שׁוֹכְחִים מַה זֶה לִכְתֹּב/לִקְרֹא מִכְתָּב עִם פְּתִיחָה, אֶמְצַע, קְצָת הֲגִיגִים, וְסִיּוּם שֶׁל בְּרָכוֹת." היא אינה מבכה את אובדן היכולת לכתוב ואת הפרעת הקשב המקשה על קריאת טקסטים ארוכים, אלא מתארת את התוצאה של התופעה הזו, הגורמת לנו לאבד את המיומנויות הרגשיות הבסיסיות, ואת האמפתיה והיכולת להתייחס זה לזה, כלומר לכתוב "מִכְתָּב שֶׁמַּתְחִיל בְּמַה שְׁלוֹמְךָ, מַה שְׁלוֹם הַיְּלָדִים, אֵיךְ מֶזֶג הָאֲוִיר וּמַה שְׁלוֹם הַיּוֹנִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן, וּמַה שָׁלוֹם עַצְמֵנוּ, שֶׁהָיִינוּ חוֹלִים/בְּרִיאִים בַּחֹרֶף הַקַּר הַזֶּה, שֶׁהַשָּׁכֵן מֵת פִּתְאוֹם, שֶׁיֵּשׁ סֶדֶק בַּקִּיר". 
היכולת הטכנית שרכשנו, "כְּשֶׁהַמִּקְלֶדֶת מְתַקְתֶּקֶת בִּמְיֻמָּנוּת מַבְהִיקָה", השכיחה מאיתנו "אֵיךְ אוֹחֲזִים בְּעֵט הַכְּתִיבָה", וגם את היכולת האנושית לחוש חמלה ולכבד זה את זה. 
בבית השני מתארת רות את העולם העמוס בפעילות ובגירויים, בו אנו חיים, שבו "לְמִי יֵשׁ זְמַן לִקְרֹא/לִכְתֹּב מִכְתָּב אוֹ שִׁיר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יוֹתֵר מִשְּׁתֵּי שׁוּרוֹת". בעולם השפע שלנו כולנו עבדים למטלות רבות, "כְּשֶׁצָּרִיךְ לִשְׁלֹחַ אֶת הַיְּלָדִים לְבֵיִת הַסֵּפֶר, לִקְנוֹת, לְבַשֵּׁל, לַעֲבֹד עַד צֵאת הַחַמָּה". בעולם כזה, "מִי קוֹרֵא שִׁירָה"? ומי עוד זוכר ש"הַשִּׁירָה מְכַוֶּצֶת אֶת הַלֵּב וּמַרְחִיבָה אוֹתוֹ, לְעִתִּים, מִשּׁוּם מַה, מַחְסִירָה פְּעִימָה"? 
שלושת בתי השיר בנויים בצורת א-ב-א, וכשם שהבית הראשון נפתח במלים "הַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם" כדי "לְהַתְרִיעַ", המטילות על המשורר משימה המונעת פעולה, נפתח הבית השלישי במלים "הַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לִכְתֹּב שִׁירָה", ובהמשכה מטלות חיוביות הנובעות מן השירה: "כְּדֵי לְהָעִיר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, כְּדֵי לְאַפְשֵׁר לַצְּמָחִים לִגְדֹּל. כְּדֵי לְהַקְשִׁיב, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ סִבָּה לָקוּם בַּבֹּקֶר, כְּדֵי לִנְשֹׁם, כְּדֵי לִלְגֹּם אֶת הָעוֹלָם". 
אבל גם רשימת המטלות החיוביות היא פרובוקציה הגורמת לנו לשוב ולהרהר בתפקידה של השירה. "אֶל תַּאֲמִינוּ לָרוֹמַנְטִיקָה הַזּוֹ", אומרת המשוררת, "לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר הַמְּשׁוֹרֵר כּוֹתֵב כִּי הוּא מוֹצֵא עָצְמוֹ כּוֹתֵב". 
זו, אמנם, עמדה צנועה, המסירה את הפאתוס המקובל בתפיסת תפקידו של המשורר, אבל גם בו בה לא קשה למצוא את המקור הרומנטי, המסיר מן המשורר את האחריות לכתיבה, ורואה בו רק כלי, בדומה לנביא, כמי שכותב את המלים מפי הגבורה, או מפי המוזות. 
האם באמת המשורר "מוֹצֵא עָצְמוֹ כּוֹתֵב"? זו, כמובן, תחושה סובייקטיבית, או פירוש של הצורך לכתוב. בעיני הכתיבה, כמו כל סוג של יצירה, היא המקום שבו אנחנו בוראים עולמות, כלומר שולטים במעשינו ללא מגבלות חיצוניות. זו הסיבה שהיצירה מעניקה לנו תחושה של מקום בטוח יותר מפעולות אחרות, מענגות, פסיביות יותר, כמו צפיה בסרט או אכילה. 
עם זאת, גם הקריאה היא מעשה יצירה, משום שכתיבת פרוזה או שירה אינה מסתיימת במוצר הקיים בעולם, כמו פסל או ציור או שולחן או מוסיקה, אלא היא תמיד נוצרת מחדש בדמיונם של הקוראים. הקריאה, לפיכך, היא פעולה אקטיבית המשחזרת בכל קורא, באופן שונה, את מעשה היצירה של הסופר או המשורר. 
כשאני קורא את שירה של רות נצר אינני צריך להסכים איתה, אלא לשמוח על האפשרות שהיא פתחה בפני, כמו חלון לנוף חדש, לראות בדרך שונה את המציאות העוטפת אותי. השיר הזה אפשר לי להרהר על משמעות השירה, על הכתיבה והקריאה, על עודף הגירויים בעולם של תקשורת מוגזמת ומיותרת, ועל הקשר האנושי הפשוט שהולך ונעלם. 

                                פסייקום: דרור גרין על השיר 'אילו הייתי רואה'/ 17.12.15
 
קראתי בספרה החדש של רות נצר, 'הגוף היחיד' (הוצאת 'ספרא', 2015), וכתבתי על השיר 'לכתוב'. עכשיו, כשרציתי להחזיר את הספר אל מדפי השירה, קראתי בו שוב, וגיליתי שהספר נותר על שולחני כדי שאשוב ואהרהר בשיר 'אילו הייתי רואה'. 
בשיר אחר מתוך הספר הזה, 'מה את רואה', כתבה רות על החיבור בינה לבין עולם הטבע: "אֶת עַצְמִי וּבְשָׂרִי אֲנִי רוֹאָה בַּיָּרֹק הַזֶּה". היא תיארה את המציאות כפולת-הפנים, שתחושות של ביטחון וחרדה מעורבות בה, וסיימה את השיר בשאלה ספקנית: "אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ, עוֹלָם, הַאִם אַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי, עוֹלָם אָהוּב שָׂנוּא, עוֹלָם עָלוּב מְפֹאָר שֶׁלִּי?". 
השיר 'אילו הייתי רואה' זעזע אותי, משום שהוא אינו עוסק בשאלת הדרך שבה אנו מתבוננים במציאות, ובשאלה אם המציאות 'רואה' אותנו, אלא בשאלה המוסרית הנובעת מן ההכרה בכך שרוב הזמן איננו רואים את מה שמתרחש סביבנו. 
לא במקרה איננו רואים את מה שקורה סביבנו. המציאות מאיימת ומעוררת חרדה, וכדי שהחרדה לא תשתק אותנו אנחנו מתעלמים ממנה ככל האפשר ויוצרים לעצמנו באופן מלאכותי תחושה של מקום בטוח, כל עוד איננו נמצאים בסכנה מיידית. 
כשההתעלמות מן המציאות הלא נעימה הופכת להרגל היא מחלישה גם את היכולת האמפתית שלנו, ומסתירה מאיתנו את סבלם של האחרים. שחיקת האמפתיה הופכת אותנו לפסיביים ומשבשת גם את הקוד המוסרי הבסיסי ביותר שלנו, המוכר בשם 'חוק השומרוני הטוב'. 
מקורו של חוק השומרוני הטוב בנצרות, והוא מחייב כל אדם לסייע למי שנמצא במצוקה ללא תנאי וללא תמורה. במדינות רבות באירופה ובארצות-הברית נוסף חוק השומרוני הטוב לספר החוקים, ובשנת 1998 נחקק בישראל חוק דומה (המבוסס על המצווה "לא תעמוד על דם רעך", ויקרא י"ו, ט"ז), המחייב הגשת עזרה לזולת, במיוחד כשהוא מצוי בסכנת חיים. 
בשיר 'אילו הייתי רואה' מתארת רות את ההתעלמות של כל אחד מאיתנו מחוק השומרוני הטוב, ומחוסר הנכונות שלנו לראות את סבלם של האחרים. "אִלּוּ הָיִיתִי רוֹאָה הָיִיתִי עוֹזֶרֶת?", היא שואלת, ובעצם השאלה היא לוקחת אחריות לעצימת העיניים שמונעת ממנה לראות את כאבם ואת יסוריהם של אחרים. היא אינה מחפשת תירוץ שיחפה על ההימנעות. כשהיא שואלת, "הָיִיתִי חוֹבֶשֶׁת אֶת פִּצְעֵיהֶם בְּחֻלְצָתִי שֶׁאֶקְרַע לִרְצוּעוֹת בַּד לַחְסֹם אֶת הַדִּמּוּם שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק?" היא מזכירה לעצמה ולנו את האחריות המוסרית שלנו לסבלם של הסובבים אותנו, וכשהיא שואלת אם היתה "חוֹלֶקֶת אִתָּם אֶת לַחְמַם" היא מזכירה לנו שאין לנו זכות לשפע בעולם שיש בו אנשים רעבים. 
המוסר האנושי הוא ביטוי ליכולת האמפתית שלנו, המאפשרת לנו לחוש בגופנו את כאבו של הזולת. היכולת הזו היא הבסיס לקיומה של הציוויליזציה ולשיתוף הפעולה שמאפשר לנו לחיות יחד בעולם. התרבות האנוכית, התחרותית, הקפיטליסטית, מאפשרת לנו להתעלם מן המחויבות הקהילתית שלנו, להשתיק את היכולת האמפתית ולוותר על המוסר. 
בעולם כזה, כותבת רות, "הַאִם הָיִיתִי מְסֻגֶּלֶת לֶאֱכֹל, לִישֹׁן, אִלּוּ הָיִיתִי רוֹאָה מָה שֶׁאֵינִי רוֹצָה לִרְאוֹת?" התשובה פשוטה. בעולם כזה, שבו אנחנו מעדיפים לחיות חיי שפע ונוחות על חשבון עבודה זולה שנעשית בארצות אחרות, ובעולם כזה, שבו אנחנו זוכים לחופש וזכויות, כשאחרים לידינו חסרי-זכויות, כולנו "יְרֵאִים מִפְּנֵי הַבַּלָּהָה, מַטְמִינִים רֹאשׁ מִפְּנֵי הָאַשְׁמָה". המציאות המוסרית שבה אנו חיים היא מציאות בלתי-נסבלת, ההופכת את כולנו אחראים לפשע. 
"אִלּוּ הָיִיתִי רוֹאָה", כותבת רות, ומשאירה את השאלה פתוחה. אין תשובה לשאלה זו, משום שלבחירה המוסרית יש מחיר נורא, הכולל נידוי אישי וחברתי וגם סכנת חיים. אי-אפשר לראות, כותבת רות, משום שאם נפקח את עינינו בפני הזוועה הסובבת אותנו נחשף ל"שַׁלְהֶבֶת שׂוֹרֶפֶת עַיִן". זו, כמובן, מסקנה פסימית, טרגית, המניחה שמי שיפקח את עיניו (במובן המוסרי) יתעוור, ולכן גם הוא לא יוכל לראות את אותה מציאות ולנקוט בצעד מוסרי מתוך בחירה. 
השיר הזה זעזע אותי, משום שהוא נוגע בחולשה הגדולה ביותר שלי. אינני יכול שלא לראות. אני רואה איך החרדה הקיומית הטבעית הופכת אותנו, בני-האדם, למפלצות. אני רואה יום יום לנגד עיני את גופותיהם השרופות של מי שהרגתי במלחמה, אני רואה את תאוות הבצע הגוזלת ממיליארדי בני-אדם את לחמם ואת יכולתם להתפרנס בכבוד, אני רואה את מי שחי תחת כיבוש אכזר ואני רואה את העבדים בסדנאות-היזע במזרח שמייצרים את המוצרים הזולים שאנחנו קונים. אני זוכר את שני מיליון בני-האדם שברית-המועצות טבחה באפגניסטן ואת מאה אלף האזרחים שארצות-הברית טבחה בעיראק, ואני רואה מיליוני בני-האד׍ הבורחים מאפריקה כדי להציל את חייהם. 
השיר הזה מזעזע אותי עכשיו, משום שאני יודע מה מחיר הראיה. התרחקתי מן הארץ בה נולדתי משום שלא יכולתי להמשיך לראות את מה שמתחולל בה, אבל אינני יכול להתרחק מחוק השומרוני הטוב. הראיה כואבת, משום שלמרות כל מאמצי אינני יכול להיות השומרוני הטוב. אינני יכול להתרחק לגמרי מן הרוע והשחיתות, אינני יכול למנוע את כל הסבל בו אני פוגש ואינני יכול לחלוק עם אחרים בכל מה שיש לי. בצער גדול אני ממשיך, בצמצום, להשתמש בכסף, שהוא המכשיר העיקרי לשימור העבדות בת-זמננו, וככל שאצמצם את הצריכה תמיד ארכוש משהו שנוצר בסין, שהיא הגדולה בדיקטטורות שהיו מאז ומעולם. 
ה"שַׁלְהֶבֶת" המוסרית שרות נצר מעמידה בפני "שׂוֹרֶפֶת אֶת עֵינַי" וכופה עלי את הכאב הזה שמזכיר לי את חובת האמפתיה, את חוק השומרוני הטוב ואת הידיעה שאני אישית אחראי גם לשאר בני־האדם ולרווחתם. 
ה"שַׁלְהֶבֶת" המוסרית "שׂוֹרֶפֶת" ולעתים יש לה מחיר כבד. מדי פעם אני מצטער, כשאני נמנע מלבעור בשלהבת המוסרית, אבל אף פעם לא הצטערתי כשהאש הזו גרמה לי לוותר על חברים, על כסף או על כבוד.

     *
דרור יקר, שוב הפתעת אותי לטובה בכתיבה על השיר שלי. שמחתי שבחרת בשיר הזה, שהוא מהלך חשוב של יציאת המשורר מ - 'צר עולמי כעולם נמלה' אל עוולות העולם. זה לא השיר היחיד שלי שעוסק בכך ואצלי זה מהלך חדש וחשוב.
גם אנשים אחרים מגיבים כך על השיר הזה בזכותך.
שבת שלום.
 
בתגובה למכתב תודתי עונה לי דרור:
רות יקרה, 
 
השיר הזה נגע בנקודה רגישה אצלי, ולא יכולתי לעבור עליו בשתיקה. 
מה שמיוחד בשיר הזה הוא שאין בו הטפה פילוסופית או פוליטית, ואולי דווקא משום כך המסר הפוליטי החשוב כל-כך חזק הרבה יותר. 


 
                                                                                          
 
שירים ודברים על השירים: שירה ממבט הנפש – שירה ופסיכולוגיה
רות נצר / פורסם בעתון 77. קיץ 2014.
    
 (השירים פורסמו בספר 'הגוף היחיד')

         מעברים   
 
עוֹד מְעַט קָט יִפֹּל הָרוֹכֵב
הַלֵּילִי אֶל מִטַּת הַיּוֹם.
יַעַטְפוּ אוֹתוֹ בִּשְׂמִיכָה
יְהַדְּקוּ אֶת שׁוּלֶיהָ מִתַּחַת לַמִּזְרוֹן
כְּדֵי לֶאֱחֹז אֶת זֶה הַחוֹצֶה    
אֶת סַף הַמַּעֲבָרִים.
 
 
הזמן הניצוד
 
1.
הַזְּמַן הַנִּצוֹד וְחוֹזֵר
כְּעָתִיד בָּלוּל בְּעָבָרוֹ  
מְשַׁחְזֵר עַצְמוֹ כַּשּׁוּעָל הַזֶּה בְּגּוּרָיו
כָּעוֹף בְּמָעוף גּוֹזָלָיו  
כַּנָּחָשׁ הָאוֹחֵז זְנָבוֹ בְּפִיו
וּלְפֶתַע יִנְשְׁרוּ מִפִּיו
זִרְעֵי פְּרִיחַת הַגָ'קָרַנְדָה
לוֹהֲבִים כְּמִזְרָקָה
 
  2.
אוֹר טוֹבֵעַ בַּמַּיִם הַנִּכְנָעִים
חַיּוֹת הַלַּיְלָה דּוֹהֲרוֹת בְּעִקְבוֹתָיו
אֶל קַצְוֵי אֲפֵלָה
מְחַפְּשׂוֹת נְתִיב מִלּוּט בָּאֹפֶק
 לִקְרַאת שִׁיבָתָן בְּשַׁחַר הַהַשְׁכָּמָה
 

 
 
שירה
 
שִׁירָה הִיא מַנְדָלָה
שֶׁנְּזִירִים צִיְּרוּ
בַּשַּׁלְוַת מֶדִיטַצְיָה
בְּקוֹלוֹת כְּפוּלִים
וְאָז עָרְפוּ אֶת רָֹאשָׁהּ
 
 
מחלפות שיער
 
לָמוּת אֶל תּוֹךְ אֱלֹהִים
כִּי רָאִיתִי אֶת הַזְּרוֹעוֹת הַנִּשְׁלָחוֹת
כְּמַחְלְפוֹת שֵׂעָר נָעוֹת בַּמַּיִם
לִמְשׁוֹת אֶת הַתִּינוֹק
 
 
שפה אחרת
 
וְיֵשׁ לָהּ גַּם שָׂפָה אַחֶרֶת
שֶׁמִּתְקַפֶּלֶת מֵאֲחוֹרֵי הַלָּשׁוֹן
כְּדֵי לְדַיֵּק אַף פַּעַם לֹא
כְּשֶׁנִּכְנֶסֶת לְתוֹךְ הַמְּאוּרָה שֶׁלָּהּ
וּמַנִּיחִים לָהּ לְנַפְשָׁהּ
הִיא מִתְכַּוֶצֶת כְּמוֹ עֻבָּרָה וּמְחַבֶּקֶת
דֻּבּוֹנִים בִּמְאוּרָה כָּזוֹ
הַקִּירוֹת מִתְכַּוְצִים סְבִיבָהּ
פַּרְוָה חֲמִימָה שֶׁאֵין לָהּ שֵׁם
וְהִיא שׁוֹכַחַת
שֶׁכְּבָר מָלְאוּ לָהּ מֵאָה
 
 
כשהתבקשתי על ידי העורכים להתייחס לשירים שלי מנקודת מבט של פסיכולוגיה-ספרות, עלה בדעתי ששם השיר הראשון בקבץ הנוכחי שלי מבטא את העובדה שקיומנו נתון תמיד במעברים שמשחזרים עצמם בין לבין, במרחב ובזמן, ובין לבין עולמות פנימיים וחיצוניים, מציאותיים והזויים, גופנים ורוחניים. וכן בין הקבוע והמשתנה ובין החיים והלידה מחדש. רק השירה היא היכולה לבטא את המצב ההזוי הזה שבעת כותבי אותו איני יודעת למה כוונתו.
בעוד הפסיכולוגיה, תורת הנפש מנסה לזהות ולהגדיר את מה שעולה מההזוי הזה אל התודעה, הרי שהשירה מבקשת לשהות במרחב הקיומי הזה של הנפש, שאינו חלקיקים ואינו גלים והוא גם זה וגם זה.
וזה מה שאומרות השורות האלה:
הַזְּמַן הַנִּצוֹד וְחוֹזֵר / כְּעָתִיד בָּלוּל בְּעָבָרוֹ   / מְשַׁחְזֵר עַצְמוֹ כַּשּׁוּעָל הַזֶּה בְּגּוּרָיו / כָּעוֹף בְּמָעוף גּוֹזָלָיו  
כַּנָּחָשׁ הָאוֹחֵז זְנָבוֹ בְּפִיו .
המציאות החזרתית היא זו שגורמת לחיות הלילה לדהור  בעת מעבר האור אל החושך בעקבות האור אל קצווי אפלת הלילה , לחפש  
נְתִיב מִלּוּט בָּאֹפֶק / לִקְרַאת שִׁיבָתָן בְּשַׁחַר הַהַשְׁכָּמָה.
על כן יש צורך
לֶאֱחֹז אֶת זֶה הַחוֹצֶה  / אֶת סַף הַמַּעֲבָרִים.
השירה היא זו היחידה המסוגלת להתקיים ללא הרף במרחבי המעברים האלה ולאחוז בהם ובנו החוצים את המעברים . היא זו ש:
יֵשׁ לָהּ גַּם שָׂפָה אַחֶרֶת / שֶׁמִּתְקַפֶּלֶת מֵאֲחוֹרֵי הַלָּשׁוֹן / כְּדֵי לְדַיֵּק אַף פַּעַם לֹא
שהרי השפה האחרת של השירה שאינה שפת היום-יום מדייקת ואף פעם לא מדייקת, היא  קוֹלוֹת כְּפוּלִים, היא גם שלמות מעגל המנדלה  וגם המנדלה שעורפים את ראשה כשמסיימים לצייר אותה.
שפה שהיא גם מות התודעה אל תוך הלילה ואל תוך האינסופי ואל אלוהים ואל תוך המים, וגם הוולדות  התינוק שהוא גם הנפש וגם השירה, מתוכם.
 
 
 

 

siyur-sipur