מאמר של יערה בן דוד

אוטוביוגרפיה כראי המציאות, היוצר והיצירה
על 'ההתחלה – נומה עמק, אוטוביוגרפיה משפחתית' מאת רות נצר, כרמל 2012
 
יערה בן דוד
פורסם בכתב-עת לספרות 'גג' של איגוד הסופרים. מרץ 2013.
 
מעבר לצורך להנציח עבר אישי כחלק מעבר של תקופה סוערת בחיי העם והארץ, נראה שהמניע העיקרי העומד מאחורי כתיבת אוטוביוגרפיה הוא הצורך של היוצר להשליט סדר באירועי החיים שניתבו את דרכו האישית והספרותית והשפיעו עליה. מבט רטרוספקטיבי, נוסטלגי בחלקו, עונה גם על הצורך להיאחז בשורשים, היאחזות המאששת את הקיום ההווי, מספקת תובנות אישיות ונותנת מענה לשאלות ולתהיות. 
בין האוטוביוגרפיות המרתקות שרקען הקיבוץ – ספרה האוטוביוגרפי של נורית זרחי משחקי בדידות, ספרו של אסף ענברי הביתה וספרה של ארנה גולן ילדה של קיבוץ, שראה אור לא מכבר – מתייחד ספרה של רות נצר, ההתתחלה - נומה עמק, בהצגת קורותיו של הקיבוץ בו נולדה תוך פריסת סיפור משפחתי מפותל ששורשיו בגרמניה ובמזרח אירופה יחד עם הדי התקופה והמאורעות שעיצבו אותה – כל זאת בכנות, באומץ וללא עכבות, מבלי לבדות דבר.
הצורך החזק של רות נצר הוא אל תחילת הדברים שנחקקו בה בנוף הולדתה בקיבוץ טירת צבי שבעמק בית שאן - קיבוץ על הגבול, שאיום תמידי ריחף עליו - ועוד הרבה לפני כן בעבר של משפחתה. "ההתחלה היא חוטים שמתגלגלים לכל עבר, שבסופו של דבר נאספים לשוב אל היד שאוחזת בהם יחד". והמניע העיקרי לכתיבתה הוא תחושת המחויבות שלה "להציל את הזיכרון של מה שהיה בחיי הורי ובחיי שלי... כי הכתיבה מחזיקה את העולם שלא ייפול". היא מזור לפצעים פתוחים, מזככת ומיטיבה עם העבר שלא האיר כל כך פנים.
על עטיפת הספר ציור "המזרח", שצייר אביה מאיר-מקס נויפלד לפני עלייתו מגרמניה ועליו המילים: "אז יִבָּקַע כשחר אוֹרך". במרכזו שמש מאירה ובתווך דרך המובילה כנראה לא"י. מהציור עולה הקשר ההדוק של משפחת האב ליהדות, לעומת משפחתה המתבוללת של האם שרלוטה שחשה שייכות עמוקה לתרבות הגרמנית. השניים הגיעו ארצה בנערותם בעקבות עליית הנאצים. כאן הם הכירו ונישאו ולאחר מכן נקלטו בקיבוץ הדתי הצעיר. האם מתוארת כפעלתנית וגאה בהגשמה החלוצית. הטמפרמנט השונה של האב לא הקל עליו את ההתמודדות עם מאבקי החיים. משיריה של רות נצר עולה הסיפור של עליית הוריה: החלפת שמה של האם משרלוטה ללאה ותמונת האב העומד על יד הרכבת בדרכו למרסיי, משם יעלה ארצה.
נצר מתעדת את הרגע של הולדת התודעה המפרידה בין אני-עולם, בו נולדה ההתבוננות שתהיה בת לווייתה הצמודה בכתיבתה השירית והמחקרית. היה זה הרגע שבו התמקד מבטה בציפור המאכילה את גוזליה במעגל גדול. כתיבתה החווייתית דולה זיכרונות, תחושות, מראות ותהיות מנקודת מבט משולבת של ילדה ואישה בוגרת. היא משתדלת להימנע מניתוח אנליטי של האירועים, ממתן פרשנויות ומסקנות שעליהן היא אֲמוּנה כפסיכולוגית יונגיאנית. ובכל זאת, כשהיא כותבת מנקודת מבט בוגרת ומרוחקת, היא אינה יכולה שלא להתבונן בדברים בהרהור מעמיק ומתוך ראיה מפוכחת וביקורתית.
מתוארת ילדות בקיבוץ בצל של בדידות חסרת מוצא, פחדים רבים וחֶסֶר. חסר באהבת הורים, מכיוון שכל אחד מהם הביא חֲסָכים נפשיים מבית הוריו. גם המטפלות לא העניקו רגש וחום. עקב מחסור בספרי ילדים שלא היו בנמצא, קראה רות בספרי הוריה, וכך התוודעה מגיל צעיר ל"מסדה" של למדן והתחברה עמוקות לשירי רחל. בין חוויות הילדות שנחקקו בה – מלחמת הקיום של הקיבוץ, שנוסד בימי המאורעות וסבל מהתנכלויות שכניו הערבים, והמפגש הראשון עם המוות בבריכה המקומית.
במסעה לאחור בילדותה, המעוגנת בתקופה של טרום הקמת המדינה, מייחסת נצר משמעות להולדתה באורווה בעונת האביב בין מוצאי חג לערב שבת, שכתוצאה מכך "חוט סמוי נותר כרוך סביב צוארי". אחר כך באה התחברות מיתית עמוקה לשמה בעל הקונוטציה המקראית שנתנו לה הוריה ושהפך לצופן ולתמרור בחייה ובשירתה.
בזיכרונותיה מהקיבוץ היא מתארת עובדות ומלווה אותן בתהיות, למשל את הניתוק הכפוי של האימהות מילדיהן מתוקף האידיאולוגיה הקיבוצית, שעל מזבחה הוקרבו רגשות הפרט. וברמה הפסיכולוגית היא תוהה מה נחתם בה מאז, כששכבה שעות בחושך, לבדה במיטת התינוקות ללא גוף אם להיצמד אליו. "האם אלו השעות האבודות של החור השחור שחשתי את קיומו?" היא יודעת ש"הזיכרון אינו יכול להגיע אל אותם מחוזות של טרום זיכרון", ומכאן התחושות הכבדות החוזרות ומגיחות משם ללא הרף.
הבדידות, המלווה הקבועה של המחברת עוד מילדותה, מעיקה עליה במיוחד כשאמה נוסעת ללמוד בסמינר בקיבוץ יבנה ומגיעה לחופשה רק פעם בשבועיים. ריחוקה גורם סבל רב לבת, הנותרת ללא חומת הגנה בבית, ולאב המתחיל לפתח דיכאון קשה מבלי שהקיבוץ יבין ויגלה פתיחות ורגישות למצבו. על רקע זה מתוארת גם הידרדרות היחסים בין האב לאם, שממילא היו רוב הזמן מורכבים והפכפכים. בסופו של דבר מתפוררת המשפחה עקב גירושי ההורים ועזיבת הקיבוץ. בדיעבד מגיעה המחברת לתובנה שהקיבוץ בגד בהם. אך למרות השבר הקשה שחוו הילדים על רקע גירושי הוריהם, כל אחד מהם הצליח לבנות את עצמו ולא לשמור רגשות כעס וטינה כלפיהם. נצר מתוודה שעל אף הזיכרונות הלא קלים מהקיבוץ, היא מבקרת בו באירועים שמחים ועצובים ונושאת בתוכה את יפי הטבע שבתוכו גדלה.
כתיבת האוטוביוגרפיה, שארכה שנים לא מעטות ונבעה מתחושת כורח, קירבה את המחברת לשורשיה המשפחתיים והיהודיים. בכתיבתה היא הסתייעה, בין היתר, ביומן שבו תיעדה את מחלת אביה, ביומן אישי שניהלה משך שנים, בקורות החיים שכתבה אמה לפי בקשתה ובסיפור המשפחתי שדלתה מדודתה האהובה אחות אביה, שחשה את כאבם של ילדי משפחת נויפלד "והיתה לאם חלופית עבורנו". מכל חלקי הפאזל הרכיבה רות נצר את השלם תוך טוויית החוטים הדקים של סיפור חיים מיוחד במינו.
תיעוד הזיכרון נעשה כאן גם בעזרת הצילומים שבסוף הספר, בהם נראים בני משפחה קרובים ורחוקים מתקופות שונות. צילום הוא מטיבו סלקטיבי בכך שהוא בוחר להשתהות על פרט זה או אחר, על זווית הבעה מסוימת. הזיכרונות לעומת הצילום הם רב ממדיים ומכילים גם פינות חבויות.
אין ספק שהאוטוביוגרפיה האישית, המקיפה והמרתקת הזאת היא במובן מסוים ראי של החברה הקיבוצית לטוב ולרע, אבל לא פחות מהיותה נובעת מאמת פנימית כואבת, היא גם מאירה באור נוסף פנים שונות בשירתה של רות נצר, שחלקם לא היה כל כך נהיר עד כה. היא הרבתה למשל לכתוב על הוריה בחייהם ולאחר הסתלקותם (ספר שיריה "קדיש לאבא" יצא לאור שנתיים לאחר מותו). שוב מוכחת חשיבותו של הרקע הביוגרפי להיכרות עמוקה יותר עם היצירה.
מעבר לכך, לפנינו כתיבה פרוזאית במיטבה, המשלבת בתוכה כמה משירי המחברת וניכרת בה רגישות לשונית ויכולת סיפורית-תיאורית של מקרי החיים שעברו עליה ועיצבו את דמותה ואת עמדותיה. עולה בידה להשתמש במינון הנכון של המילים ולבלום רגשנות האורבת לפתחה של כתיבה אוטוביוגרפית אינטימית. מעצם טיבו של הז'אנר הפרוזאי מתאפשר כאן לכותבת לפרוש סיפור חיים מלא, אישי וקולקטיבי כאחד, ולהביע עד תום מורכבויות שונות שלא תמיד ניתן להביע בשירה.