הקלף הוא כמו חלום, דרך לפגוש את עצמנו ואת אופן הסתכלותנו על חיינו, את מה שאנו מודעים לו, ובעיקר את מה שעדיין איננו מודעים לו. הקלף הופך להיות נקודת מוצא לשיח על התכנים שהוא מעורר בלב המטופל. דברים שלא חשבתם על קלפי טארוט
פרטי ספר: הקוסם, השוטה והקיסרית, רות נצר, הוצאת מודן תשס"ח
רובנו, אני מניח, אנשים רציונאליים, ואנחנו חשים מחויבים לאופן מסוים של הסברים למתרחש בעולם. אנו מניחים שלכל תופעה יש הסבר, ובאופן עקרוני ההסבר אמור להיות מנוסח במונחים סיבתיים פשוטים, כאלה שאפשר לנסח באופן מדעי. "התקר במכונית נגרם ע"י מסמר שהיה מונח על הכביש"- נשמע הגיוני, נכון? איך זה לעומת "התקר נגרם ע"י קללה"? המשפט השני נשמע מיסטי, מעורפל, שומר נפשו ירחק. רובנו נרתעים מעולם המחשבה המכונה "ניו אייג'י", בדיוק משום שהוא משתמש בהסברים מהסוג השני. החשיבה המכונה מיסטית נוהגת לקשור כל מיני תופעות שאנחנו לא מצליחים לראות את הקשר ביניהם, ולמעשה גם היא עצמה לא נותנת הסבר. מה, לעזאזל, יכול לחבר בין כדור הבדולח לבין הצלחתו של פלוני בעסקים? מה הקשר בין הגימטרייה של שמי לבין האופי של זוגתי, או מה שהם לא מנסים לברר שם? בלי משים אנחנו נזכרים בדמותה של פרופסור טרלוני, מגדת העתידות הנלעגת מהארי פוטר, ועמה שורה ארוכה של דמויות נלעגות באותה מידה, מן הספרות וההיסטוריה. מכיוון שגם אני שבוי בכבלי הרציונאליזם, היחס הראשוני שלי לקלפי הטארוט ולכל הקשור בהם היה מסתייג. ייתכן שאילולי הכרתי את המחברת כפסיכולוגית יונגיאנית מוערכת לא הייתי טורח לקרוא אותו, והייתי מפסיד אוצר אמיתי של בינה.
קודם כל, כדאי לסייג את ההצהרה בה פתחתי. רובנו אנשים רציונאליים, אבל רק בעמדתנו המודעת. שפע בדיחות נדושות משקפות את המציאות הזו. כולנו זוכרים את המדען שתלה במשרדו פרסה הפוכה, וכשנשאל את הוא מאמין בדברים כאלה ענה: לא, אבל שמעתי שזה עוזר גם ללא מאמינים... האמת היא שכולנו אנשים מורכבים, והנפש מפרשת את העולם בכל מיני דרכים שונות, בו זמנית. בזמן בו הצד הרציונאלי שלנו מקפיד על כללים מסוימים של הבנה, חלומותינו מספרים לנו סיפורים אחרים לגמרי, משונים, מופלאים, לפעמים כאלה שהיינו מכנים ללא היסוס "מיסטיים", אילו קראנו אתם בספר. ובכל זאת, החלום נוצר ע"י אותה נפש עצמה המפליאה, בזמנים של ערות, לנסח משוואות מתמטיות. כנראה שבכל זאת יש לנו כשרים נפשיים שונים, המתאימים לצדדים שונים של החיים. השכל הרציונאלי היה תמיד חסר אונים מול העולם הרגשי, למשל, וגם בניתוח שירה ואומנות הוא מתגלה בחולשתו. אני מכיר יהודי שאוהב לקחת שיר ולנסות לפרש אותו כאילו הכיל מסר מדעי או עובדתי- לא צריך הרבה דמיון כדי להבין איך זה נשמע... אבל מיהו היוצא נלעג מ"ניתוחים" כאלה, עולם השירה או המתודה המדעית החורגת מגבולותיה?
הפסיכותרפיה עוסקת לא מעט בפערים האלה, שהתרבות הרציונאליסטית פוערת בנפש בניה. כל פסיכותרפיסט מכיר כמה וכמה סיפורים על אנשים שניסו לאלף את חיי הרגש שלהם ולהגבילם לממדים שכליים צרופים. סיפורים שהיו יכולים להצחיק, אילולי ייצגו טרגדיות אמיתיות. כל פסיכותרפיה מחפשת דרכים להרחיב את הרפרטואר הנפשי של הפונים אליה. פירושי חלומות, דמיון מודרך, תרפיות הבעתיות למיניהם (כמו טיפול ע"י אמנות, מוזיקה, ריקוד, בעלי חיים- מה לא, בעצם?)- כולם דרכים לחיפוש הרחבת הרפרטואר הנפשי. גם הטארוט, מסתבר, יכולים לשמש לכך.
דמויות ארכיטיפיות
קלפי הטארוט נושאים עליהם סדרה של תמונות המייצגות דמויות "ארכיטיפיות", כלומר- דמויות שהן חלק מהציוד הנפשי של כל אדם ואדם: המלך, הקוסם, השוטה, הנזיר...הנחת היסוד של החשיבה היונגיאנית היא שדמויות כאלה מייצגות כוחות נפשיים מולדים, שסביבם מארגנת הנפש את עולמה. והרי כל אחד מאיתנו הוא קצת 'מלך', לפעמים, וברגעים אחרים הוא יכול להיות 'שוטה' (כלומר לשוטט בעולם, ללא מחויבות לאמיתות או למוסדות מבוססים ונדושים). כל אחד מאיתנו (גבר או אישה) הוא לפעמים "אביר החרבות" ולפעמים נערה מבוהלת שחרבות מפחידות תלויות מעל מיטתה- ולפעמים אנו מוצאים בתוכנו גם את הקיסרית, האם הגדולה שהכל נובע ממנה, את הקוסם ואת השטן. כל אלה ועוד כמותם הם דמויות המופיעות בצורות שונות בחברות ובתרבויות שונות, במיתולוגיות ובמסורות ספרותיות מגוונות, פושטות צורה ולובשות צורה, ותמיד נותרות, בסופו של דבר, בעינן. קלפי הטארוט מציגים לעינינו גרסא אחת ומיוחדת של אותן דמויות ארכיטיפיות. אמנם, כמו כל צורה בה הן מופיעות, גם גרסת הטארוט היא מסורת שהתפתחה בשלב היסטורי כלשהו, בתרבות מסוימת ובמעמד סוציו אקונומי מסוים. ועם זאת נצר כותבת: "כאשר עוסקים בטקסט מיתי- ארכיטיפי אנחנו מניחים שהוא מתאר מציאות נפשית קולקטיבית לא מודעת, שתקפה לכל התרבויות, ומכאן דמיון המוטיבים בין התרבויות, גם אם איננו מכירים השפעות היסטוריות ממשיות בין התרבויות הנדונות. ולכן גם הסמלים המוכרים מתרבות אחת, תואמים את תשתית הנפש של כל קורא, גם בן תרבויות אחריות" (118). לאחר הצהרה זו נצר מציגה שורה תקבולות מרתקת בין אופן הופעתם של הארכיטיפים בטארוט לבין אופן הופעתם באלכימיה, במיתולוגיות שונות, אפילו בתורת הקבלה (אגב, אחת ההשערות על מוצא שמם המוזר של הקלפים האלה הוא "תורה"- 131). השוואות אלה, ככל שהן מרתקות בפני עצמן אינן מהוות אלא חלק קטן מעיסוקו של הספר, שרובו ניתוח מפורט ומאלף של סמלי הטארוט. אגב הניתוח הזה אנו מקבלים ניתוחים פסיכולוגים על משמעותם הארכיטיפית של המספרים, של צבעים שונים, ובעיקר של הדמויות המופיעות על הקלפים. במובן זה הספר יכול להיות מבוא כללי מצוין לחשיבה יונגיאנית- סימבולית, היכול להועיל גם למי שמעדיף צורות "שמרניות" יותר של עבודה עם הלא מודע (פירוש חלומו, למשל).
השאלה הקריטית נוגעת למה שישנו מעבר לתיאור המופשט של הקלפים. קלפי הטארוט משמשים, כידוע, לצורה עממית של חיזוי עתידות. הפונה אמור לטרוף את הקלפים, לקחת קלף באופן אקראי ולהתמקד בו. ספריות שלמות נכתבו על משמעותו המדויקת של כל קלף, בעיקר לגבי עתידו של הפונה. כל זה מעורר דחייה שמעבר להתמודדות עם הרציונאליזם השטחי. מתעוררת כאן שאלה אם אין בדברים עברה על "לא תנחשו", ואולי איסור ממשי של עבודה זרה.
רות נצר משתדלת מאד להבחין בין העיסוק הפסיכולוגי בטארוט לבין צורות אחרות של עיסוק: "יש ושואלים אותי מטופלים: 'את מאמינה בזה'? אני עונה שאין כאן ענין של אמונה אי רציונאלית, אלא עניין פסיכולוגי פשוט. הקלף בעיני הוא כמו חלום, הוא רק דרך לפגוש את עצמנו ואת אופן הסתכלותנו על חיינו, לפגוש את מה שאנו מודעים לו, ובעיקר את מה שעדיין איננו מודעים לו" (284). הקלף הופך להיות נקודת מוצא לשיח על התכנים שהוא מעורר בלב המטופל (ובסוף הספר יש כמה דוגמאות מרתקות של דיאלוגים כאלה). התכנים המועלים הם מעין הצעות לחשיבה. אם המטופל טוען שהם אינם אומרים לו דבר, נצר אינה מתעקשת, שהרי חשיבות של ממש יש רק למה שהמטופל מקבל, בסופו של דבר, לעולמו המודע. נצר טוענת שהתגובה השכיחה היא דווקא של התלהבות: הופתעתי לראות שכמעט כל המטופלים נענים מייד לשימוש בקלפי הטארוט וחווים את התשובה כאמת אותנטית שלהם, ממש כאילו היה הקלף חלום אישי שלהם" (שם). היא מודעת גם לסכנה שבאיכות הכעיין מאגית של החוויה: "השימוש בטארוט מעורר קסם רב. יש בו פיתוי של כוחו התמונתי ויש פיתוי להשתמש בו כבעל כוח מאגי. הוא מפתה לקבל תשובה מהירה של ניבוי במקום של הסתכלות פנימית...מכל זה ברור מדוע כל מי שעוסק בטארוט מחויב להיות בעל ידע מקצועי בנפש האדם, ולא רק בטארוט" (215). כמו תמיד, המודעות לסכנה היא החלק החשוב ביותר במאמץ למנעה.ומכל מקום, גם מי שימשיך להסתייג מעיסוק ממשי בטארוט יחכים מהמבוא שמספק הספר לעוד "חרך הצצה" לעולמו מהמופלא של הלא מודע.
.jpg?id=7940615)
