קלף משוגע
על הספר: הקוסם, השוטה והקיסרית
תמר רטי
מקור ראשון. 30.5.2008.

כשרות נצר ארזה את חפציה של אמה לקראת מעברה לבית אבות היא מצאה במגירת המטבח שלה, בין נרות שבת, נר הבדלה וחבילת ממחטות, חפיסת קלפים קטנה שהביאה אמה מסין. הדמויות שהוחבאו על פניהן משך שנים היו עזות צבע, רבות עוצמה, משדרות עורמה וחוכמה. גופן התפתל במחוות מגוונות, לבושן מפואר, והן הדהימו את עין רואיהן בלהטוטיהן ובחפצים שהקיפו אותן. "תהיתי מה לקלפים הצועניים, הנכלוליים, האלה ולאמא, אשה מכובדת ילידת גרמניה שרגליה כבר כבדות?", היא כותבת. "קלפים כאלה לא הכרתי מעודי. הם קסמו לי. העברתי אותם למגירה שלי, והם המתינו לי שם, כשליחים מביאי בשורה מארץ זרה, כמו שמרים בעיסה. עד שתפחה הסקרנות והלכתי ללמוד את שפת הקלפים. היא שפת הטארוט".
מאז, עשר שנים אחורה, הפכה הטארוט לשפתה הפרטית של נצר – בצומתי החלטות וספקות בחייה הפרטיים, ובשיח הקבוע שהיא מקיימת עם מטופלים ומודרכים. היא "פותחת" לעצמה ולאנשים המגעים אליה לייעוץ ולטיפול, ומקבלת תשובות השאובות מעולמו הפנימי של המבקש אחריהן אבל גם מעולמות רחוקים, אוניברסליים, השייכים לחוכמת האנושות כולה, זו בת אין-סוף הדורות.
נצר, שגילה מבוגר מעט מזה של המדינה שבה גדלה ושבה היא חיה, לא נדרשה להתרחק כדי להציץ דרך חרכי הטארוט. כפסיכולוגית יונגיאנית שפת האלכימיה היא כמעט שפת האם שלה, ומיתוסים ושברי חלומות נהגים על שפתיה כדבר יום ביומו. ובכל זאת, המפגש עם הקלפים צופני הסוד האלה הרעיש את עולמה ועורר בה תחושות רדומות. "לאחרונה חלמתי שמגיע אליי לטיפול איש ששמו איתן, שהכרתי מילדותי", היא מספרת בספרה 'הקוסם השוטה והקיסרית', הרואה עתה אור (בהוצאת מודן). "הוא מביא איתו חפיסת קלפי טארוט שמצא אצל אשתו. ברור לי שאמור להיות רומן בינינו. בהמשך החלום יש התנסויות שונות שלי בקלפים שונים, וכל הזמן יש בי ודאות שזה הדבר הנכון. כשהתעוררתי אמרתי לעצמי שהחלום הזה מתכתב עם חלום מרשים שחלמתי בנעוריי, לפני שנים רבות, ושעלה שוב בזיכרוני במהלך כתיבת הספר הזה".
כשרות נצר מדברת על הטארוט נמלא קולה גבישי התלהבות, ושערה הכתמתם בוהק בהתרסה. השיחה איתה מתעתעת. מצד אחד, מדובר באשת מקצוע מנוסה, במטפלת מכובדת ובמרצה המרביצה תורה בלא מעט מטפלים; מצד שני, לפעמים יש הרגשה שהצד המשוררי שלה משתלט קצת על תחומי העיסוק שלה, נוגס בהם להנאתו הפרטית והופך את דבריה למופשטים, מרחיק את מי שעולם המושגים הזה – שסמלים ואלכימיה שולטים בו ביד רמה – אינו מצטלצל על אוזניו כברור מאליו.
איך העבודה המיסטית עם הקלפים מתחברת לרציונליות של הפסיכולוגיה?
- "העניין האי-רציונלי הוא במהות הנפש. חלומות נועדו להנחות אותך, להגיד לך משהו שלא ידעת קודם. מופלא לראות את הקול הפנימי שמדבר אלינו כדי להנחות אותנו. חלום רע יכול להנחות אותנו להיזהר מסכנות שאיננו מבחינים בהן. צורת ההתייחסות אל הנפש כישות שמשהו בה מנחה אותך להתפתחות נכונה יותר – גם בזה יש משהו מיסטי, גתי אפילו. אדם מחפש להגשים את עצמו, ויש בתוכו חלקים שדוחפים אותו לכך. הקלפים באים מהעולם החיצוני ונועדו לחבר אותנו לעצמנו, כאילו העולם מאותת לנו דברים. ישנו קשר בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, מתקיימת רשת סמויה של קשרים בין הנפש והעולם".
לא קשה לעמוד על הנטייה של נצר אל אזור הדמדומים הזה שבין הרציונלי למיסטי, בין המוסבר למוחש – משיכה שמצליחה להסביר את החיבור המיידי שקיימה עם הטארוט. שלא כפותחים בקלפים, נצר משתמשת בהם להכוון, לא לראיית העתיד. המשתמש בקלפים מעלה שאלה מסוימת ומתרכז בה, והקלף שייבחר באקראי הוא התשובה לשאלה. היא קוראת לעניין הזה "סינכרוניות", כלומר צירוף מקרים בהתרחשות בו זמנית של אירועים בעלי תוכן דומה, בלא קשר רציונלי-סיבתי ביניהם. איך מסבירים את זה? היא מאמינה שהתכנים מגישים עצמם לקראתך כשאתה מוכן לקבל אותם. פשוט? תלוי איך מסתכלים על זה.
ככה נצר המשוררת מסתכלת על זה: "אנו קלפי סמלים מרחפים בגלקסיות/ סביב שמש הלב, קלפי כוכבים/ קלפי עלים, קלפי גרגרים, קלפי רוחות/ וציפורים המעצבים את גורלנו.// אנו קלפי חלומות המספרים את סיפור הלב/ התועה ונודד כנדידת הציפורים/ הלב הנודד כמשב הרוח, נודד/ וסובב על צירו" (מתוך האפילוג, 'שירת הקלפים', לספרה החדש).

*
ספרה החדש של נצר מהווה המשך טבעי לאחיו הגדול, 'מסע אל העצמי: אלכימיית הנפש', שראה אור באותה הוצאה לפני כמה שנים. דרך ספרה זה ביקשה להורות את הדרך להכרת התהליך הפסיכולוגי-הרוחני של התפתחות הנפש – לאור תורתו של קרל גוסטב יונג, הפסיכואנליטיקאי השוויצרי ובכיר תלמידיו של פרויד שבעקבות חלום רב משמעות פרש מדרך רבו – פרישה שעוררה עליו את חמתו של פרויד – והחל לפתח מושגים כמו "הלא מודע הקולקטיבי", שביקשו להרחיב את התפיסה הפרוידיאנית באשר למוטיבציות ולתכנים המעסיקים והמניעים את הנפש האנושית.
גילוי הלא מודע הקולקטיבי וסמליו הרחיב את השיטה הטיפולית של יונג, שבמסגרתה נלקחים בחשבון מניעים וכוחות נוספים על אלה המצויים בלא-מודע האישי. המטפל היונגיאני משלב בעבודתו ידע מתחום המיתולוגיה ומתייחס הן לתכנים הכלולים בזיכרון האישי והן לכאלה שמקורם במורשת התרבות הכלל-אנושית.
ב-1948 הוקמה החברה היונגיאנית הראשונה בציריך. יונג התנגד ליצירת תנועה ממוסדת וטען כי הכשרת האנליטיקנים צריכה להיעשות בדרך של אנליזה אישית ולא באמצעות ממסד כלשהו. הוא אף אמר: "אני מודה לאלוהים שאינני אנליטיקן יונגיאני". למרות זאת הוקם המכון בציריך ויונג ליווה את פעילותו עד מותו ב-1961. מאוחר יותר הוקמו אגודות יונגיאניות רבות בכל רחבי העולם, ומדי שלוש שנים מתקיים קונגרס עולמי. ב-1984 התקיים הקונגרס היונגיאני בירושלים.
ההכשרה היונגיאנית בישראל נוסדה על ידי אריך נוימן, אשר בו ראה יונג את תלמידו הבכיר ואת ממשיך דרכו. האגודה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית נוסדה ב-1962, ולפני שמונה שנים התפלגה האגודה וקבוצת פסיכולוגים שפרשו ממנה הקימו את החברה היונגיאנית הישראלית החדשה. רות נצר נמנית עם חבריה, ובמסגרת זו מלמדת בין השאר בבית הספר לפסיכותרפיה יונגיאנית שהוקם על ידי החבר:
"בזמן לימודי התואר השני בפסיכולוגיה (במגמה הקלינית) גיליתי את יונג, ומיד הרגשתי שהגעתי למקום הנכון", היא מספרת. "באותה תקופה יונג כמעט ולא היה מוכר בארץ, אבל היום ישנה התעניינות גורפת בתורתו ובמושגים שפיתח.
"יונג נתן למעשה את הרקע לכל מה שמכונה היום 'ניו אייג'' וחידד את התפיסה ההוליסטית, הטוענת שדברים קשורים זה בזה. יונג נתן את חותמת הכשרות למה שבעבר נקרא תורת הנסתר – קריאת כף יד, אסטרולוגיה, טארוט. הוא אמר – אם דברים מסייעים לחיינו צריך להשתמש בהם גם אם אין מבינים את משמעותם".
לאחרונה יש נטייה להשמיץ את פרויד ואת הרלוונטיות של התיאוריה שפיתח לאנושות ולימינו.
- "יונג יצא מפרויד. הוא לקח ממנו דברים והעמיק אותם. פרויד היה חכם בצורה בלתי רגילה ותענוג לקרוא את כתביו, גם היום. כמובן שהדורות הבאים רואים דברים שהאדם לא ראה. גם פוסט-יונגיאנים לוקחים דברים מיונג ומעמיקים אותם; כך מתפתחת התודעה האנושית. נכון שהאשליה שלפיה ברגע שנהיה מודעים לכוחות המניעים אותנו ייפתרו כל הבעיות הופרכה, והיום אנחנו יודעים שזה רק חלק מהסיפור ותהליכי השינוי מורכבים הרבה יותר.
"פרויד דיבר על לא מודע אישי, ויונג הרחיב וטען שקיים גם לא מודע קולקטיבי. הוא לא אמר שדבריו של פרויד אינם נכונים אלא שהם חלקיים, לא התמונה הנפשית כולה. אדיפוס הוא רק אחד מאין-ספור מיתוסים שקיימים בעולם ובנפש, ולא כל המיתוסים מופעלים כל הזמן בתוכנו. יש, למשל, אנשים שהמיתוס שמתאים להם הוא של נרקיס, לאחרים מתאים המיתוס של הרקולס. בשלבים שונים של חיינו אנו פוגשים מיתוסים חדשים ויכולים להיעזר בדגמים חדשים כל הזמן. אם ניעזר כל הזמן באותו דגם, ניתקע".
איך מגיבים הקולגות שלך לשילוב הטארוט בגישתך הטיפולית?
- "מאחר שהקולגות שלי הם מטפלים יונגיאניים, תפיסת העולם של הטארוט אינה זרה להם. אנשים מתחום הפסיכולוגיה שקוראים את ספרי מבקשים ללמוד את הנושא. לכולנו יש געגוע לחלקים המסתוריים, הלא מודעים, שלנו".
נראה שאצלך הגעגוע טעון במיוחד.
- "עובדה שאני כותבת שירה – שבאה ממקום אחרי לגמרי. יש אנשים שכותבים שירה שקרובה מאוד לרציונלי – כמו מרדכי גלדמן ואבנר טריינין. גם אצלי יש לפעמים אמירות חשיבתיות, אבל השירה שלי אינה הגותית בבסיסה. אני עוסקת בדימויים, שנולדו ממקום פנימי לא מודע".
וככה זה נשמע: "אנו השמיים אנו המצולה/ אנו הצמצום ואנו השפיעה/ אנו השקט אנו ההמולה// אנו החלון, הדלת, השער/ הגשר, השביל, המעבר// אנו העקבות של מי שהלך כבר/ אנו פסיעת הדרך החדשה/ אנו הדרך והיעדרה/ אנו הדרך וההולך בה/ אנו מסע ההליכה// אנו השאלה אנו התשובה/ אנו הסוף וההתחלה" (מתוך 'שירת הקלפים' בספרה האחרון).

*
לפני כמה שנים רכשה נצר ספרי טארוט וביקשה ללמוד את התחום, אולם לא הצליחה להתקדם הרבה משם. היא החלה רושמת לעצמה את משמעותו של כל אחד מהקלפים בעיניה, את "הגוון המיתו-פואטי שלהם", היא מסבירה. "המיתוסים הגדולים, כמו התנ"ך ולהבדיל האודיסיאה, נכתבו כשירה. השפה הפיוטית בלתי נפרדת מהסיפור המיתולוגי; היא מעניקה למיתוס את החגיגיות ואת החשיבות שלו".
כל קלף בספרה מספר, אם כן, את סיפורו, ודבריו כתובים משל היו נאומו של גיבור מיתולוגי. לאחר מכן נולד החומר התיאורטי. כך, למשל, "הגלגל": "אני גלגל, יש המכנים אותי גלגל המזלות, אדון התנועה הנצחית של מעגל החיים (...) בשני צדדיי יצורי הזמן המכלה את עצמו ויולד את עצמו ללא הרף בתנועה המעגלית של הזמן, במעגל המוות והתחייה של הנפש, וגם בתודעת הזמן האוזל של חיינו הקצרים (...) אני גלגל החיים, גלגל המזל, ההצלחה והכישלון, גלגל האומץ והגמישות הנדרשים לנטילת הסיכונים והסיכויים של השינויים התלויים בנו ושאינם תלויים בנו", וכן הלאה.
מכל קלף אנו יכולים ללמוד על יחסינו הבין-אישיים דרך הסיפור שנספר לאור תמונת הקלף בהתאם לשאלה הנשאלת, היא אומרת. תיאורנו את הקלף מייצג את עמדתנו כלפי סיטואציה בין-אישית מסוימת, כלפי אדם מסוים, כלפי חוויותינו מולו או כלפי האופן שבו אנחנו חווים אותו. "כשהשואל רוצה לבקש את עצת הטארוט לפני ראיון קבלה לעבודה או לפני מפגש עם דמות סמכות אחרת, והוא מקבל את קלף המרכבה", היא כותבת, "התשובה יכולה להיות שהוא חווה את האדם נכחו כבעל סמכות, נחישות, שליטה, כוח מלכותי חסר מעצורים, וכלן מאיים מדי. השואל אינו רואה שגם לדמות הסמכותית יש דילמות בלתי פתורות משלה (...) הקלף גם יכול להזכיר לשואל עצמו את עוצמת נוכחותו וסמכותו שלו, כרוכב מרכבה שיכול לרתום את עוצמת החיות שממתינות לשירותו בעמקי נפשו, כדי שלא יבוא למפגש ממקום נחות ומפוחד".
הייצוגים הסמליים בטארוט נועדו לפתוח את נפשו של השואל אל עבר כוחם החווייתי וצפון האנרגיה של הסמלים והתמונות. מדובר בכוח טרום מילולי, ומשום שהוא קדום וראשוני יותר כוחו גדול מכוחן של המילים. המפגש עם הטארוט, אומרת נצר, נועד להרחיב את המשמעויות העלות מהלא-מודע של השואל ואת האסוציאציות שלו באשר לכוחות המפעילים אותו. נצר: "ככל שאדם פתוח יותר אל הלא-מודע ואל עולם הדמיון והאינטואיציה, כך תשובתו של הטארוט עשויה להיות עשירה יותר. הלא-מודע נענה אל מי שקשוב אליו. כשאנחנו פתוחים אל העולם, הוא שולח לנו איתותים; כשאנחנו חסומים לא נראה דבר, והגן יישאר נעול".
למה אני צריכה להתחבר למיתוסים אוניברסליים אם אני רוצה לפתור קונפליקט שהוא לגמרי שלי?
- "העובדה שאת יכולה לזהות תכנים כלל אנושיים שהתרבות מכירה במפגש עם הקלף מקילה עלייך לקבל את התוכן, משום שאתה מבינה שאינה בודדה עם גורלך. כל אחד יכול להיתקל במצבי משבר ותהייה כאלה שאת חווה, משום שהמיתוסים הם למעשה תיאור של תמונת הנפש – עמדה אנושית פנימית והסכנות שנובעות ממנה. ודרך המיתוס שמהדהד מתוך הסיפור אפשר להבין טוב יותר את משמעויותיו.
"קלף 'המגדל', למשל, מזכיר בין השאר את סיפור מגדל בבל, ויש אפשרות להביט בהרבה אלמנטים המופיעים בציור כדי להבין את המשמעויות הגלומות בו. אפשר לקרוא אותו כסיפור של אזהרה, למשל: אתה צריך להיות מודע לעמדה הפנימית שלך. או קלף ה'מוות': במיתוסיפ מופיע המוות כתחייה מחדש, למשל אליהו הנביא שנעלם מהקיום הממשי אבל קיים בפוטנציאל. כך קל יותר להבין שמדובר במשהו שהוא חלק מהסיפור האנושי ולקבל את עצמנו בהשלמה גדולה יותר".
יש מטופלים שדוחים את הפרשנות שאת חושפת בפניהם?
- "מי שאני חושבת שידחה, אני מראש לא מציעה לו להיעזר בקלפים. הרוב אינם דוחים, ובייחוד נשים. אנשים שאינם מתאימים לסוג כזה של התערבות הם לרוב שטוחי נפש ואינם מתחברים לעולם דימויים פנימי, ולכן על אף שהייתי רוצה להיעזר בקלפים במפגש איתם אני נמנעת כי אני יודעת שזה לא יקדם אותם. ההיענות של אנשים לטארוט, גם כאלה שאין להם נגיעה לעולם הזה, מפתיעה אותי. החומרים התמונתיים שמעבר למילים מתחברים לשכבות פנימיות עמוקות.
"מטופלים שונים יכולים להתייחס באופן שונה לגמרי לאותו קלף, וזה מרתק. למשל, שתי מטופלות העלו את הקלף 'השוטה'. אחת מהן דיברה על האופטימיות הגלומה ביציאה לדרך ובהסתכלות שלו למעלה, בתקווה שהפרח שמחזיק בידו מעניק. באותה תקופה היתה אותה אשה במצוקה, וההתבוננות בקלף והעבודה עליו אפשרו לה לצאת לדרך החיים מחדש לאחר אכזבה שחוותה בתוך קשר. התפקיד שלי היה לשמוח יחד איתה על כך שיכולה היתה להיפתח להיבט האופטימי אבל גם להזכיר לה שהשוטה עומד על פי תהום ושהיא צריכה להיזהר כמוהו לא ליפול שוב, כי הנפילה הקודמת היתה יכולה להימנע לא היתה מודעת לסכנות.
"מטופלת אחרת, פסימית מטבעה, אמרה בתגובה לקלף – איזה טיפש הוא, פזיז וחבר אחריות, שאינו נזהר ואינו מסתכל. והיא באמת אינה מעזה לצאת לדרך, מפחדת מהעולם. אמרתי לה שהקלף הזה דווקא מבטא את האומץ שלנו לצאת לחיים, שהכלב שמלווה את השוטה מייצג אינסטינקטים פנימיים שמנחים אותנו, ושבסופו של דבר השוטה הוא השוטה החכם כי הוא יודע שגם את ייתקל בסכנות יוכל לגבור עליהן. זניחת המחשבות הקדומות במטרה לקבל ידע חדש היא מה שמאפשרת לנו להתפתח".
את פותחת בטארוט גם לעצמך?
- "בהחלט. זה שאני יודעת את המשמעויות הגלומות בקלפים לא מפריע לי לפגוש את הקלף באופן חדש בכל פעם. גם כשאני כותבת שיר, החשיבה הפסיכולוגית אינה מתערבבת. יש שתי רשויות בתוכי – המקום הראשוני של המפגש עם החומרים, והעמדה המתבוננת".
איך גידלת את שתי הרשויות האלו?
- "כשהייתי ילדה בקיבוץ טירת-צבי היו מעט מאוד ספרים שילדים יכלו לקרוא. מצאתי אצל הוריי את שירת רחל, וכילדה בת שמונה קראתי אותה. בדיעבד, השירה הזו יחד עם הטקסטים היהודים שגדלתי עליהם עיצבו את דרכי".
*
איזה מסר יכול הטארוט לשאת לחברה הישראלית?
היא מפנה אותי לאחד משירי הקלפים שלה: "כמו השוטה – הג'וקר שבסוף הדרך וההתחלה/ מי אני שאדע./ בידי רק השאלה".
ובכל זאת?
- "התלמיד החשוב ביותר של יונג, אריך נוימן, מדבר בספרו 'פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש' שנכתב אחרי מלחמת העולם השנייה על כך שאם כל אחד יעשה עבודה על עצמו, יכיר את ההיבטים הבעייתיים שבתוכו ויסכים לעבוד עליהם וינווט עצמו מתוך מודעות – החברה תשתנה, דרך שינוי היחידים. ככל שאנשים מודעים יותר לעצמם ולחלקים הבעייתיים שלהם ופחות משליכים על העמים שסביבם ועל המפלגות שסביבם, יש סיכוי שדברים ישתנו".
אבל אי אפשר להתעלם מקיומו של רוע מוחלט.
- "הרע המוחלט שמשתלט על עמים, היטלר וסטלין שלמשל, מקורו באנשים מופרעים שהחלק הרע השתלט על נפשם, הנפש אינה מאוזנת ודרך שאיפת כוח הם מנסים להגשים את מאווייהם. רוב העם נעדר מודעות עצמית ופועל מתוך ציות למנהיג. הגישה היונגיאנית טוענת שאנחנו חלק מקולקטיב אבל שעלינו להקשיב לקול האישי שלנו.
"הפסיכולוגיה בין עמים מתנהלת בצורה פרימיטיבית של קנאה, קיפוח, זריקת האשמה ותוקפנות. וזה למרות שאנחנו מלמדים את ילדינו לא לנהוג באופן כזה".
בחרת בגישה אופטימית.
- "פרויד המוקדם ראה את הנפש כמבוססת על הרוח וטען שהתרבות והרוח הם רק סובלימציה לדחפים תוקפניים ומיניים – והעמדה הזו השאירה את הנפש במקום מאוד נמוך. יונג, לעומתו, טען שהיצירתיות והעולם הרוחני הם גרעין הנפש, לא העולם היצרי, וקיים בנפש דחף להגשים את עצמה ולהביא להתפתחות הנכונה של הפוטנציאל. זו ראייה אופטימית".
גם המצב הירוד בארץ מעורר בך אופטימיות?
- "הצרה היא שאנשים בעלי ערכים ורוח אינם רותמים עצמם לכיוון הפוליטי. העולם בכלל מכוון להישגים ולמעמד ולא על פי תפיסה ערכית. אבל דווקא כשהמציאות הפוליטית קשה אנשים נדחפים לחפש את העוגן שלהם בעולם הרוחני, שיעניק תשתית לחיים. כי אחרת, מהיכן נשאב אופטימיות?"