ספירלה

רות נצר

ספר מסעות אישי / יומן מסע
במחוזות גאוגרפיים, מיתולוגיים, ספרותיים ופואטיים

1994-1999

ראשי פרקים

• מבוא
• מסע למרכז האדמה - מקסיקו גואטמלה
• הצמא המציק לדגים במיים - הודו ונפאל
• טראנס או תרפיה מיתולוגית - מקדש בלאדג'י בהודו
• הכתובת על הקיר - השירה על הקירות בדרום אמריקה
• אני מנשק את מה שאני זוכר ומה שאני שוכח - בוליביה, אקוודור, פרו
• החיים הם במקום אחר - פראג
• העץ ושרשו – אינדונזיה
• על החיים ועל המוות ועל האבות – אינדונזיה
• מדוזה ודובדבנים – טורקיה
• על יד חלומות העולם - פורטוגל
• כפר הדייגים נאזארה - פורטוגל
• כד של חרס – איי יוון
• אפילוג
מבוא


"אם אומר לך שהעיר אשר אליה פונה המסע שלי
אין לה המשכיות בחלל ובזמן, אל תחשוב שתוכל לחדול
מלחפשה, אולי בשעה שאנו מדברים היא צצה פזורה
בתוך גבולות ממלכתך". ( קלווינו. הערים הסמויות מן העין. ע' 49 )

"תולדות האדם הן הרגע שבין פסיעותיו של הנודד" (קפקא)


הספירלה של מעגלי חיי הוליכה אותי אל עמים ומסעות, אל המסע עליו אספר; כל שנה גיחת מסע למרחקים - מסע שיותר ויותר כתבתי בו, לעצמי - כתיבה, כמעט יומיומית, במחברת יומן המסעות, שאגרה את פרורי החוויות, שהלכו ונצטברו ליומן מסע אישי אינטנסיבי, יותר ויותר מודע לעצמו, של רשמים, רגשות, הרהורים, כשבצד השני של המחברת נרשמים חלומות הלילה.
בו בזמן אני מצלמת ללא הרף.
מאוחר יותר נולדו שירי המסע - כך היה לאחר המסעות הראשונים. אולם במהלך השנים החלו השירים כותבים עצמם כבר במהלך המסע עצמו.
בסופו של דבר כל מה שנכתב במסעות ובעקבותיהן הפך למסע אחד, ואז, כל מה שאני דרכו בעולם, התגבש לספר הזה.
*
המסע ומסע הכתיבה הולידו הבנות, אבל יותר ויותר גם חידדו קשב חושי, ויותר ויותר זה מה שנהיה חשוב לי - לראות, לחוש, להקשיב, להיות.
שוטטתי כדי לחיות וכדי לכתוב, וכדי לתעד ולהתוודע אל מה שמעבר לי.
כמו זנון [1] - האלכימאי הנודד של יורסנר - רגלי שוטטו בעולם "כחרקים בספר תהלים".
ואז ההתרחשות, ההפתחות, לאיזשהו חופש פנימי.
שיר זן אומר: "הדרך הגדולה היא ללא שערים,/ ואלף רחובות נכנסים בה. // והנכנס בזה השער ללא שער/ יהלוך חפשי בין שמיים לארץ".[2]
*
כמו קאמי גם אני מבקשת את הארץ המובטחת, את העולם שמעניק מפגש בלתי אמצעי, שפודה את האדם מבדידותו; עולם של "דוכני הפירות, אבטיחים אדומים בעלי גרעינים שחורים, ענבים שקופים למחצה ודביקים - כל כך הרבה סיוע למי ששוב אינו יודע להישאר לבדו...כלומר - כל אחד ואחד...השבילים הנותנים ריחם בינות עצי האלה וקני הסוף, כל כך הרבה אותות של אהבה למי שנאלץ לחיות לבדו ...
כלומר - כל אחד ואחד"[3].
לקאמי, כמו ליוצרים מערביים רבים ה'אושר המבורך' ימצא בארצות בראשית, בפראי, בקמאי, בפגני. שם הוא מחפש, ובורא, את תקוות ה'אבן הצומחת' [4].
תקוות אבן הנשמה שמצמיחה את הנפש מתוך עצמה.
*
בפעם הראשונה חוויתי את העולם בבחינת נפש בפרק ילוסטון, בארה"ב, כשהגייזרים פעמו מהאדמה הבראשיתית כמו מלב האדמה, כשהמיים שעלו מ'תת ההכרה' של האדמה, נעו על פני האדמה, רוחשים צבעים וצורות קליידסקופיות, עמוסי מינרלים צבעוניים, כאילו מי הנפש התת-קרקעית מציירים את עצמם בתנועתם.
אחר כך, במסע לקניה, במרחבי נופיה של אפריקה, הכתה בי ההכרה שאלמלא המבט לא היה עולם. שהמבט הוא תודעה בוראת עולם. שהעולם זקוק למבט אדם; המבט הבורא. ושעכשיו זה המבט ההכרחי שלי.
כמה נדהמתי לגלות, מאוחר יותר, בזכרונות המסע של יונג בקניה את אותה חוויה עצמה, שהתרחשה באותו מקום:"הנה הייתי שם ראשון בני אנוש, שנוכח שזהו העולם, אך לא ידע שבאותו רגע הוא עצמו ברא אותו לראשונה במבטו".[5. ע' 240]
אנחנו חוזרים על עצמנו. חוזרים על חויות אלה שהיו כאן לפנינו. העולם מוליד דימויים והדימויים מולידים עולם; נולדים דימויי המיתוס.
הדימויים המשותפים של האדם באשר הוא, והדימויים היחודיים לתרבות זו או אחרת נשזרים אלה באלה.
במקום בו המיתוס נולד, לפעמים אפשר עדיין לזהות את עקבותיו בנוף או בנוף האנושי.
לכן בהררי אררט מחפשים את שרידי תיבת נח, לכן האינדיאנים מזהים בשרטוטי קוי ההרים את פני האינקה הישן, ובאגם טיטיקאקא את דמעות האל. והאבוריג'ינס האוסטרליים מזהים בשבילי הדרך את נתיבי החלום בו הלכו ורקדו אבותיהם וכך בראו את העולם. גם היום הם ממשיכים ללכת בנתיבי החלום ולברוא את העולם, כי זמן החלום - זמן המיתוס - חי כאן ועכשיו.
ואני, בטלטלה על גבי סירה שהיתה כקליפת אגוז על גלי ענק בים האיאולי, דימיתי את גושי צוקי הים הפזורים סביב, כאותם גושי סלע, שפוסידון, אל הים, זרק בחמתו אחרי אודיסאוס. כי במקום שהאלים נולדו הם אינם בבחינת ספור מיתולוגי, הם חיים.
הם חיים בטקס ובפלחן, בפגאני, במאגי, במיסטי ובאקסטטי.
לכן צריך לנסוע. לפגוש את האלים השוכנים בנפש שהיא עולם.
המיתוס מספר על האלים בנפש, על חלקי נפשנו שהוענקו לאלים.
בכל מקום בו היינו ליקטנו מיתוסים שטרם הכרנו, כדי להשיב לעצמנו את חלקי הנפש האבודים, חלקי הנפש שהפכו לספור עתיק המסרב להכחד.
הלכנו בנתיבי החלום, שהם נתיבי המיתוס, שהוא הווה מתמיד.
כמו המיתוסים, אני מבקשת שהמסעות האלה ימשיכו להתקיים בי כהווה מתמיד, אף כי אולי, בסופו של דבר, לא היו המסעות האלה אלא חמר גלם, או אמתלא, כדי שיווצרו בתוכי החיבורים שהמתינו להתרחש.
כדי שאוכל להשלים את המיתוגרפיה הפרטית שלי.
משום שארצות בראשית הן כפיל נפשנו - הן מושכות אותנו בחבלי קסם, כמו גלומה בהן הבטחה שיעניקו לנו חיוניות ומעמקים.
אנחנו נמשכים וגם נרתעים. זו המשיכה-רתיעה אל הלא נודע בנפש-עולם, שהוא הזר-האחר; שהוא הצבעוני, האקסוטי, הקרוב לשרשיו, התם, האינטואיטיבי, החכם.
אבל הוא גם המאיים, האפל, היצרי, הפרימיטיבי, המלוכלך, המסוכן.
*
אנחנו נמשכים ונרתעים. אל מה וממה? ומהו העולם כפי שהוא? ומה משמעותם של גילויי העולם? - האם הם הם עצמם או שאינם אלא סמלים, ואם כך, מהם הדקדוק, האלגברה והלשון שנשכחו, שאם נפענח אותם נדע את העולם?
לפעמים אנו משלים עצמנו שנפענח את הקוד.
את הסוד.
קלווינו מנפץ את האשליה: "ביום בו אדע את כל הסמלים...האם אצליח להיות סוף-סוף אדון של ממש על ממלכתי?...מלכי, אל נא תאמין באפשרות הזאת; שכן באותו יום תהיה אתה עצמך סמל בין סמלים"[6. ע' 26]
*
ובכן, עלי להרפות מן הסמלים. ורק זאת -
לתעד את הפרטים הקטנים והגדולים. את פרטי החוויה, את המבט, את הזכרון בטרם יהיה לשכחה.
לראות את העולם במבט זן; העץ הוא עץ.
חלקים של יומני המסע הם תאור עובדתי; דג חד כווני.
חלקים אחרים הם דג מפרכס; הוא מנסה לדבר. לפעמים הוא סנטימנטלי מדי.
לפעמים אני מתבוננת בדג והוא מתבונן בי.
אני כותבת כדי למצוא את הטון הנכון.
כדי לחיות את הרגש הנכון.
אני כותבת את עצמי.
אני כותבת כדי לשוב מן החשיבה המתבוננת ומגדירה אל החוויה, אל ההוויה של העולם. המשורר ו.מתיוז מנסח זאת כך:"אהובתי אומרת שאני חושב/ יותר מדי, לעזאזל, ואפשר שהצדק איתה./ צערה של המחשבה נובע מכך שהיא באה במקום/ העולם שהממנו לכלל מחשבה" [7].
כדי לשוב אל העולם וליצור קשרים חדשים בין לשון ותשוקה, כלשונו של מתיוז, אני כותבת שירה.
השירה מאפשרת לי להיות את העולם ובו בזמן להיות בו כדימוי; בלתי מתפענח כאשר יהיה.
והמסע שלי בעולם הוא אמתלא כדי לאסוף דימויים.
עברו שנים עד שהבנתי שהיעד הוא נקודה אחת, בפנימה.
אייל מגד מגלה במסעו "את שמו/ המפורש של המקום/ שהוא/ בדיוק פה". [8].
כשאני כותבת, אני בדיוק פה.
*

כשאני נוסעת בעולם מתוך השירה, שהיא ורידי העולם, ופתאום נבהלת מפני החמצת העולם, אז אני כותבת:
"אני קוראת שיר/ מתוכו מזדהר כמה/ שהעולם/ ולא מבחינה איך/ ברגע זה, מסביבי העולם/ הרחק ובהתמדה טווה/ את צבע האוקר הרווי שלו./ לרגלי החול מכפיף עצמו/ ומוליד גומות: חמש גומות/ היו בחזיוני ובמרכז גומת העין./ נמלים פלסו את מסלולן הבלתי/ נראה בין גרגרים אינסופיים./ קונכית הים הדהדה: רצי הגלים,/ תשוקת הים. שמורותי נרדמו/ ברחשם. רק הנמלים שמרו/ את גומות החול, מתנת החול/ אל הכפר של לבי./ כך או כך, האור נספג בחול/ מעניק חסדיו בטרם יעלם/ ומחר נסע מכאן".
ובכן, נסענו. הנסיעה הראשונה עם נחום, לסיציליה, הצמיחה שיר:
"ככה זה. סמטאות הכפר באי הקטן/ מגודרות קרשים נושנים, קיסוסים, כדי/ בוגנוויליות ותמונות הצלוב. אשה קטנה/ לבושה שחורים מנידה בראשה: 'גרציה'// ואנו ספוגים ריחות גפרית ממקווי המים/ החמים סמוך לים, נוצרים את קולות/ הגשם הכבד שנבלע בין גפנים/ כלא היה// סלע קיקלופי מצהיב בים/ ומאפיל. בראשו נדלק מגדלור/ בעבור אודיסאוס ופוסידון/ לקראתם ציפינו/ הלא הם שקראו לנו להפליג אל האי/ המינורי הזה, המתקמט סביב עשן געשי/ פועם כמטרונום סמוי."
המסעות הבאים הצמיחו שירים רבים שהלכו ונמזגו בכתיבה. היו אלה שירי מסע שמיממשו בי את מלות השיר שכתבתי עשר שנים קודם לכן:
"משהו גדול אוחז ממני למגע / המלים המופלאות שמגרות לצמוח / מחוזות הדמות אשר אותה לשכון / בקרבי קרועה למסעותיה אני למסעותי".
*
והנה, בכל פעם שנסעתי לארץ אחרת, גם אם היתה זו 'רק' נסיעה לארופה, היו לילותי מלאי חלומות ערים, הרבה יותר מהרגיל. כדרכי, רשמתי הכל.
בנסיעה לספרד, שקדמה למסעותי לארצות של תרבויות קדומות, התקיפו אותי - כך ממש - חלומות גדולים, מפעימים. מה זה רצה ממני?
הבנתי ולא הבנתי.
חלומות גדולים באו גם במסעותי האחרים.
במסע לאידונזיה, המסע האחרון המתועד כאן, הגיחו חלומות, שזרקו אור ופשר על החלומות ההם, שמלפני עשר שנים, וכמו נסגר מעגל.
אני מספרת כאן על חלומותי במסעותי, משום שהם חלק בלתי נפרד ממסעי הפנימי.
חלק בלתי נפרד מחיי. מאמונתי.
הארצות האחרות הם תמיד גם בבחינת ארצות תת ההכרה האינסופית, נחלת האנושות כולה, שמתוכה מגיחים החלומות. אולי לכן החלומות במסע ערים כל כך. בכל מסע אל ארץ אחרת, ובמיוחד במסע אל מחוזות הטבע ההיולי של תרבויות קדומות. כך המסע הופך להיות מסע התחדשות, מסע חניכה אל טבע עצמי, שבתוך הטבע הגדול ממני. אני משערת שזה קורה גם לאחרים.
*
כמה אבסורדי, שאנחנו נוסעים אל ארצות קדם כדי לחיות את הראשוני שהם עצמם הולכים ומאבדים.
כך גם באשר לחלומות; חלומותי התעוררו שם ביתר שאת. ומה באשר לחלומותיהם?
יונג מספר שבמסעו לאפריקה פגש שם מרפא שבטי שאמר לו, בדמעות בעיניו, שבימים עברו היה חולם, והיה יודע האם יש מלחמה או מחלה או האם הגשם קרב ולאן יש להוליך את העדרים. סבו אף הוא עדיין חלם חלומות. אך מאז באו הלבנים לאפריקה לא התגלו עוד חלומות לאף אחד. "שוב אין צורך בחלומות כיון שהאנגלים יודעים הכל!" [5. ע' 248].
*
מסעי הוא ספור הליכתי בתוך תרבויות, ופני התרבויות הן כפני האלים שעיצבו את השקפת עולמן ואורח חייהן.
בהתחלה האלים היו לי השלכות של הנפש, סמלים, דימויים שהוחצנו. בהמשך, אבני יסוד אלה של הנפש נהיו לי ישות חיה. הישות החיה, שהסתבר לי, שלקראתה יצאתי.
אן סקסטון כותבת על מסע החפוש אחר האלים בעולם, שבסופו: "חזרה אל ביתה הקטן/ וכל אלי העולם היו סגורים שם בחדר הרחצה.// סוף סוף!/ קראה בקול/ ונעלה את הדלתות".[9]
כפי הנראה, מאז ומעולם היו אלי הנפש בביתה שלה. בביתי שלי.
אבל את זה מכירים רק אחרי ובעקבות מסע ממשי בעולם.
*
אחרי כל מסעותי האלה חלמתי איך בים כמו רחש גדול עובר בתוכו, כמו גלים, חומים כמו רעפי חרס, עולים מתוך הים ונעמדים, כאילו שכבו בתוכו עד כה ועכשיו נעמדו, ואז מתרוממים מתוך הים , בזה אחר זה, פסלים ענקיים, חומים, גלמיים, קדומים, כבדים, כמו פסלי אלים קדומים, תערובת של פסלים אפריקאיים ופסלי הפסחא, עומדים בשורה בתוך הים, זה לצד זה, מביטים אל מרחקי הים.
ואז רואים דמויות של ילידים מהלכים בים, אוחזים יחד גוש סלע אדמתי חום, גוש גדול כל כך, של אדמה ושרשים בתוכה, כאילו משחזרים איך מגוש אדמה שכזה פיסלו את האלים.
בחלומי הזה קמו האלים לתחיה ,ונהיו, מתוך ים הנפש.
*
כשמכירים שהעולם הוא השתקפות שמחזירה לנו את עצמנו, אז הקו הספירלי שב אל תחילתו. אתה שב הביתה. אל עצמך.
ואז גם הכתיבה משתנה, הלשון משתנה. יותר ויותר נפתחת, מתרחבת; אישית ואינטימית עם עצמי והקורא.
יותר ויותר אני כותבת את הדברים מתוכם, ולא אודותיהם. חמרי חיי ,הרהורים וזכרונות אישיים נמזגים בהווה המסע.
הכתיבה הולכת ומשתנה, אני משתנה. משנה לשנה זה משתנה.
זנון האלכימאי הנודד אומר: "עיניך הרואות...שצליין אמיתי אני, הדרך ארוכה...העולם גדול...הלואי שריבונו של עולם ירחיב את לבו של האדם לממדיהם של החיים...אחר מחכה לי ואני הולך אליו..מי?...אני עצמי"[1. ע' 15-16]
*
שוב ושוב יוצאת לדרך, מתוך געגוע, שהוא תנועת הנפש מעצמה.
נכון שמישהו כבר הלך כאן לפני.
אבל אף אחד לא הלך בדרך שנועדה רק לי. לכל אחד הדרך שלו. השער שלו.
הדרך יודעת אותי, היא מוליכה אותי לקראתה.
כאילו שמקצה הדרך מישהו משליך לקראתי את החבל שאני נאחזת בו ללכת לקראתו.
לכן כל אחד חייב ללכת מחדש.
עלי ללכת; להוציא לאור, בהליכתי, את כתב הסתרים שמוטמן שם בעבורי.
אנחנו הולכים. רגלינו פוסעות על קלידי העולם.
*



מקורות
1.יורסנר מ., היצירה בשחור. תרגום אביטל ענבר. ספרית פועלים, 1988.
2.שחר ד., חכמת זן [שחר הוא המתרגם ממקורות שונים]. ע' 100, הדר, 1987.
3. קאמי א., פנים וחוץ. רשפים. ע' 49, 1997.
4. קאמי א., האבן הצומחת, מתוך הנפילה, גלות ומלכות תרגום צבי ארד. ספרית פועלים, 1959.
5.יונג ק.ג., זכרונות חלומות מחשבות. תרגום מיכה אנקורי, רמות, 1993.
6. קלווינו א., הערים הסמויות מן העין. מאיטלקית - גאיו שילוני, ספרית פועלים, 1984.
7.מתיוז ו., פורסם במעריב, 21.11.97 תרגום משה דור.
8.מגד א., קרפה. ע' 65, זמורה ביתן, 1990.
9.סקסטון א., תרגום סבינה מסג. הליקון 22, 1979

זכויות יוצרים © 2024 כל הזכויות שמורות - רות נצר