אִשָּה/ שירים ורישומים, הוצאת כרמל, ירושלים, 2003
רות נצר אדונית
אַתְּ, מִי אַתְּ, הַגּוּף הָרוֹבֵץ בַּגּוּף
אַתְּ תְּנוּעַת הַדָּם, עַצְמוֹת הָאֲדָמָה, אֲדוֹנִית דְּמָמָה
בְּגוּפֵךְ שִׁבֳּלִים, שִׁקְמִים, שָׁרְשֵׁי הַבַּיִת
אֲדוֹנִית רָאשֵׁי הָרִים, אַתְּ הַפֶּה הַפָּעוּר
אַתְּ דִּמְמַת הַלַּיְלָה מֵעַל חֶלְזוֹנוֹת תְּנוּעַת עָלִים
אַתְּ תְּבוּנַת פִּילִים, תְּפִלַּת זְאֵבִים
הֵד מִישׁוֹרִים, גְּבָעוֹת
אַתְּ פּוֹרֶמֶת אוֹרוֹת, אַתְּ אֲפֵלָה בִּמְעִי כּוֹכָבִים הַנָּעִים עַל צִירָם
אַתְּ מַשִּׁילָה קְלִפַּת עֵצִים, מַבְשִׁילָה אֹדֶם רִמּוֹנִים הַפּוֹקְעִים
בְּלֹא קוֹל, אַתְּ אֲפַרְסֵק מָעוּךְ, אַתְּ זְרָעִים, גִּבְעוֹלִים, פֵּרוֹת אֲפִילִים
אֲדוֹנִית לַחוּת הַבֹּקֶר, טְלָלִים רוֹעֲדִים, קוֹלוֹת צִפֳּרִים הַנֶּאֱסָפוֹת אֶל קִנֵּיהֶן בָּעֶרֶב
וְנֵעוֹרוֹת עִם שַׁחַר, אַתְּ אֶצְבְּעוֹת חַמָּה הַנָּעָה לְאִטָּהּ בְּכִפַּת הַשָּׁמַיִם, אַתְּ חֹם עַל מִצְחִי, אַתְּ
עַרְסַל הַמַּיִם הָעוֹטֵף בְּשִׂפְתוֹתָיו – אַתְּ לֶחֶם־אֵשׁ, אַתְּ רַעַשׁ, אַתְּ דְּמָמָה, אַתְּ סוֹף אַתְּ הַתְחָלָה
אַתְּ אוֹרֶגֶת הַקּוּרִים בְּסַף מַעֲבָרִים, אַתְּ, מִי אַתְּ, הַגּוּף הָעֲנָקִי הַנָּע רוֹבֵץ בְּגוּפֵנוּ
יְלָדוֹת
שְׁתֵּינוּ יְלָדוֹת קְטַנּוֹת מְשַׂחֲקוֹת בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית, בַּחֲלוֹם שֶׁל אֶרֶץ אַחֶרֶת,
לוֹבְשׁוֹת שִׂמְלוֹת מַלְמָלָה, צַוְּארוֹנִים מְעֻמְלָנִים, סֶרֶט קְטִיפָה בַּשֵּׂעָר הָעַרְמוֹנִי הָאָרֹךְ,
אַתְּ בְּצַמּוֹת, אֲנִי בְּשֵׂעָר פָּזוּר, כְּמוֹ אַחְיוֹתֶיהָ שֶׁל עֲלִיסָה. עַכְשָׁו
מַבְחִינִים שֶׁלָּבַשְׁנוּ חֻלְצוֹת כֻּתְנָה מְכֻוָּצוֹת, מִכְנָסַיִם קְצָרִים, סַנְדָּלִים תַּנָּכִיִּים,
לוֹכְדוֹת בְּשֶׁבֶר זְכוּכִית פֵּרוּרִים שֶׁל אוֹר, זוֹחֲלוֹת לַמִּסְתּוֹר הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ בֵּין גֶּזַע עֵץ עָבוֹת
וְעַלְוָתוֹ הָרוֹכֶנֶת עָלֵינוּ סָבִיב כְּמוֹ אֹהֶל, זֶה הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ, רִצְפָּתוֹ עָפָר סָדוּק נְחִילֵי נְמָלִים,
קְלִפּוֹת עֵץ ,עַלְעָלִים נִרְקָבִים, נִיחוֹחַ נָדִיב שֶׁל גִּבְעוֹלִים נֵעוֹרִים מִתַּרְדֵּמַת הַלַּיְלָה,
רַחַשׁ מַמְטֵרוֹת קָצוּב מִפַּרְדֵּס סָמוּךְ, רֵיחַ קֵיצִי זָהֹב, רְסִיסֵי אוֹר מְהַבְהֲבִים
מִבַּעַד עַלְעֲלֵי מְאוּרַת הָעֵץ –
זֶה הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ, בְּעֵינֵי הַגִּירִית שֶׁלָּךְ עָרְמַת שׁוּעָלִים, לִי עֵינֵי תַּן מֻרְעָב,
עָרַכְנוּ מְסִבַּת תֵּה עִם כְּלֵי פְּלַסְטִיק, תֵּיוֹנִים, וְעוּגִיּוֹת יְבֵשׁוֹת שֶׁלָּקַחְנוּ בִּגְנֵבָה
חוֹשְׁשׁוֹת שֶׁמָּא נִתָּפֵס, נְסִיכוֹת בְּדוּיוֹת, רוֹטְטוֹת מֵעֹנֶג הָאִסּוּר,
גּוּרֵי חֲתוּלִים מִתְרוֹצְצִים לְרַגְלֵינוּ וַאֲנַחְנוּ כּוֹתְבוֹת בַּיּוֹמָן הַמְשֻׁתָּף שֶׁלָּנוּ.
זִכָּרוֹן וְחֶמְלָה. קְלִיק הַתּוֹדָעָה שֶׁל אֶצְבָּעוֹת חוֹפְרוֹת בַּאֲדָמָה לַחָה
אורגת פרימה / מימי חסקין
קובץ השירים החדש של רות נצר הוא קודם כל ספר בעל חזות מקסימה. הספר מעוצב בפורמט מרובע, מאוזן וסימטרי. על הכריכה מופיע רישום של פני אישה בצבעים אדומים על רקע צהבהב-חרדלי. רושם ראשון: חום, חיים, עולם רחב. הספר כולו משובץ ברישומים של דמויות נשיות המשובצים כאבני חן בין השירים. רוב הרישומים הם של דמויות נשים עירומות, כשעירום הגוף הוא עירום הנפש החושפת עצמה בשירים. בקווי מתאר בודדים מצליחה היוצרת להעמיד בפנינו תמונה שלמה ואמינה של הדמות הנשקפת. יש משהו כובש לב באיורים, משהו ענוג, אישי ומרתק. השירים עצמם מציגים נשים במנעד רחב של מצבים, משוחחים עמן, ונושאים את קולותיהן.
רות נצר היא פסיכולוגית-קלינית יונגיאנית והיא גם אישה יוצרת: כותבת, מציירת, מצלמת. השילוב בין ההתמחות המקצועית לבין היצירה האומנותית מוליד שירה נוגעת, עשירה בתובנות, החותרת ומגיעה אל לב הדברים, אל הגרעין הפנימי, אל המהות הראשונית.
שיריו הפותחים של הקובץ עוסקים במהות הנשיות, המזוקקת, הכלל אנושית; ומסתיים בפרטי, בעכשווי ובמשפחתי.
הציורים שבין השירים משיקים לפיגורטיביות הלשונית, שהיא צבעונית ועזת הבעה: "מַבְשִׁילָה אֹדֶם רִימוֹנִים הַפוֹקְעִים בְּלֹא קוֹל". זוהי מטאפוריקה חושנית הנוסקת מהטבע ומבטאת את הזרימה הטבעית בין המשוררת לבין הטבע ולדרך תפישתה את הנשיות. החושניות מחוברת גם למזון שהאישה מכילה בגופה ובתפישתה העצמית, כפי שהיא כותבת בשיר לבתה: "כְּמַאֲפֶה חַם עָלִית מִשְׁנַת הַבֹּקֶר אֶל צַוָארִי/ עֵינַיִךְ – סְנָאִי קָטָן מְפַצֵחַ בִּשְּׁקִידָה אֱגוֹזִים חוּמִים".
מימד נוסף של ציוריות עולה בחטיבת השירים הקרויה מוזיאון. בחטיבה זו המשוררת מתכתבת עם ציורים נודעים. נטייתה של רות נצר להתייחסות אל האומנות הפלסטית נודעה כבר בעבר. השירה, המדיום המופשט, פונה אל האומנות החזותית, המדיום הפלסטי, ויוצרת אמירה בין אומנותית המנכיחה את שני המדיומים ושתי היצירות.
כך, חוזרת רות נצר שוב אל 'מוזגת החלב' המעניקה-מיניקה של יאן ורמר. המשוררת מתמקדת בחלב הניגר-תמיד כסמל אימהי של פריון ותנובה. שירהּ מהווה מחווה של חסד כלפי ציורו של ורמר וכלפי תפישת הדמות האישה שבו: יומיומית אך קדושה, בת-חלוף אך נצחית, רגילה מחד ונעלה מאידך. דוגמה נוספת, מתייחסת לציורו של זאן-פרנסואה מילֶה שהרבה לצייר נשים עובדות בשדה. נראה שהמשוררת נהנית מהמראה הפסטורלי שמכחולו של מילה צייר. אך בו זמנית היא רואה וכמו-מרגישה את הנשים עצמן: "כְּפוּפוֹת...כְּבֵדוֹת גּוּף...מְלַקְּטוֹת בֻּלְבּוּסִין". נקודת המוצא של השיר היא התפעלות אסתטית מדמויות הנשים הצבעוניות העוסקות במלאכה המשתקפת כססגונית. הנאה אסתטית זו מעוררת רגשי אשם ועמם התבוננות ביקורתית אודות המחיר החברתי והפוליטי שה"יופי" הזה נושא- "גַּב מִתְבַּקֵע שֶׁל נָשִׁים כְּפוּפוֹת בַּשָׂדֶה" ועמו ניצול על רקע מגדרי.
אמירה חברתית עולה גם בשיר מדונות, אשר: "עֵינֵיהֶן מְעֻרְפָּלוֹת בְהֲזָיָה עַל הַיֶלֶד הַקָדוֹש/ שוֹכְחוֹת אֶת יַלְדָן- יֶלֶד בָּשָׁר וָדָּם". השיר בוחן באירוניה את אימהותן השמימית, ההזויה, של המדונות המצויירות על פרסקאות, ומתוך שלא נאמר עולה ההשוואה לאימהוּת הארצית, התובענית, חסרת המנוחה, האמיתית. נראה שההשתקעות היתרה ב"מִשְתֶה אָפֵל שֶל יְשוּעָה" משמעה הזנחת האימהות. הביקורת מופנית גם כלפי האימהות הסהרוריות וגם כלפי מי שמדיח אותן להפקרת החיים בשם הרעיון.
רגישות חברתית ופוליטית עולה גם מהשיר להיות רות. המשוררת משוחחת עם דמותה המקראית של רות שהיא חולקת אתה את שמה. ניכרת אמפאתיה לגבי אחרותה של רות, שונותה, בעיית התקבלותה, היותה גרה, היותה מואביה: "לִהְיוֹת גֵרָה/ תַּחַת שָׁמַי/ לִהְיוֹת/ מוֹאָבִיָה". המשוררת מעלה על נס שונות זו, מעמעמת בחיבוקה השירי את הזָרות ומסיימת את השיר במילים המקרבות: "לִהְיוֹת רוּת/ רְעוּת נַפְשִׁי". המשוררת 'מתקנת' את הסיפור המקראי וכעת רות נלפתת למרגלותיה של הדוברת ולא למרגלותיו של בעז. הגאולה עתידה לבוא מהאישה ומשירתה. שיר זה הנו דוגמה לאינטואיטיביות ולעמדה האישית של המשוררת בכתיבתה. השיר נע במקצב מהיר, של מילה או שתיים בשורה. האמירה הנאמרת כמו בחיפזון, יוצרת בסיומה אפקט של גילוי ושל שיא.
במחזור השירים זקנה מצויים שירים המתייחסים לנשים בזקנתן. בניגוד ליחס הרווח בחברה הקושר זקנה עם התמעטות, ישנה כאן אהדה והוקרה לגיל. בכתמי הגיל הדוברת רואה עדות לידע שנצבר. סריגת הלולאות המתמשכת מתפרשת כמלאכה ה'מעגלת חללים'. יש הרבה חסד בשירי המחזור. השיר מקל הליכה אוחז ברגע מאפיין:
"אֲוִיר בּוֹדֵד/ רֶשֶׁת קְמָטִים / מֻקֶּפֶת שֵׂעָר לָבָן / מְסֹרָק הֵיטֵב/ אָחוּז בְּסִכָּה./ שִׂמְלָה שֶׁל פַּעַם/ מַקֵּל הֲלִיכָה/ רַגְלָיִם כְּבֵדוֹת/ וְשַׂקִּית בַּיָד:/ שָׁלֹשׁ עַגְבָנִיּוֹת/ בָּצָל / וְכְּרוּב אֶחָד"
את מה שמשקף ה"תצלום" השירי ניתן לקרוא בשתי דרכים. מחד, בדידות, כבדות, דעיכה. מאידך, עולה תחושה של יופי מהשיער ה'מסורק היטב', ה'אחוז בסיכה', ותחושה של חיים, מלאות, עצמאות ואולי אפילו מידה של בחירה. הירקות שבתוך השקית משמשים מטונימיה לצמיחה ולהיאחזות בכוחות החיים. האופטימיות מנצחת את מקל ההליכה ואת החולשה הפיסית. השיר פועל כמו צילום ומנסה להקפיא רגע אחד. שפת השיר מוסרת את מרכיבי האובייקט ה'מצולם'. שפה זו, האובייקטיווית כביכול, מוותרת על פיגורטיביות. המציאות מצויירת דיה. השיר לוכד רגע שגרתי אשר בתהליך הפיכתו לשיר מקבל חגיגיות וזוהר. האמירה האומנותית נעשית מעצם הבחירה של ה"פריים", על ידי זווית ה"צילום" ומהפריטים עליהם נעשה הפוקוס.
בשיר נפשי היקרה עולות שתי אופציות קיומיות המועמדות לבחירה בפני נפשה של הדוברת. הראשונה- אופציית האיפור, הכיסוי, התדמית החיצונית – "הִתְגַּלְחִי, אַפְּרִי פָּנַיִךְ, צִבְעִי שְׂעָרֵךְ, מַלְאִי בְּסִילִיקוֹן אֶת הַשְׁקָעִים..." אופציה זו מתאימה לתצוגה, לחוץ, לעמידה "עַל מִרְפֶּסֶת מוּל הָמוֹן". האופציה השניה, מתרחשת במרחב הביתי והפרטי ובמופגן היא נעדרת זיוף: "גִּרְבִי גַּרְבֵּי צֶמֶר וְתַחְתוֹנִים לִימוֹת הַקָּרָה, אִכְלִי דַּיְסָה בְּקִנָּמוֹן, שְׁתִי תֵּה בְּלִימוֹן... אֶת גּוֹזָל הַלֵּב עִטְפִי בְּפוּךְ" והסיום הפואנטי- "זִכְרִי אֶת שְׁמֵךְ" - במובן מהותך וזהותך. יתכן שהסיום באופציה הביתית מרמז על העדפתה בעיני המשוררת, אך אולי לא נחוצה כאן הכרעה חד משמעית. דווקא הדהודה של האופציה הקיומית האחרת מטעין את השיר במתח דיאלקטי.
הקובץ מסתיים במחזור אישי במיוחד. מושא התיאור הוא אימה של המשוררת. השיר הפותח- חלוצה 1, עוסק בחוויית קריעת הזהות שהעולים ארצה נדונו לעבור. יש אמפאתיה כלפי הבדידות הנוראה הזאת ומחאה כלפי הנורמה שתבעה את השלת הזהות המקורית: "אָמְרוּ לָה/ שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחְלִיף שֵׁם, וַאֲפִלּוּ הֶכְרֵחִי, בְּשָׁעָה/ טוֹבָה, בְּאֶרֶץ חֲדָשָׁה, בְּנַעֲלַיִם גְּבוֹהוֹת, לַעֲבֹד בּטוּרִיָּה וְלָשִׁיר. מִי שֶׁחָשַׁב כָּךְ/ קִצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת./ שָׁרְלוֹטָה נַעֲרָה אַמִיצָה, הִפְקִידָה אֶת שְׁמָה/ בְּחֲנוּת הָאֲרִיגִים שֶׁל אָבִיהָ, בֵּין מֶשִׁי בְּרוֹקָד וְתַחֲרָה /בְּקֻפְסַת פִּתּוּחֵי עֵץ אֱגוֹז, לְמִשְׁמֶרֶת./ (מִי יָכוֹל אָז לָדַעַת מַה שֶׁעָתִיד לִקְרוֹת)/ וּבָאָה אֵל אֶרֶץ שְׁמָמָה צְהֻבָּה/ עֵמֶק הָרִים וְאֹהֶל תָּנִים-/ עֲבוֹדָה עִבְרִית- קֹר הַלֵּילוֹת/ וְחֹם הַיָמִים/ הוֹ אֶרֶץ שָׁמִיר וְשַׁיִת,/ אֶרֶץ נֹעַר עָזוּב לְתִפְאֶרֶת." הגעגוע, העזובה הרגשית, השממה הנפשית, ההפקדה של מה שלא יוחזר לעולם- כל אלו מופיעים גם בשאר שירי המחזור. השירים נולדו מתוך תצלומים ישנים והם מציגים אותם תוך תוספת של מה שלא נאמר בהם וראוי היה להיאמר. השירים מתבוננים ברגע אחד וחושפים את מורכבותו. למרות היותו רק 'רגע' הוא נושא בתוכו עבר, הווה, עתיד וחיי-אדם שלמים. השירים חושפים את הכאב, ממללים אותו, מנכיחים אותו וכמו שמים משחה על הפצע.
ב- חלוצה 3 המשוררת מתבוננת בתמונתה של אימה, החלוצה בת העשרים, העובדת במאפיה. מעבר למבט הישיר של הדמות אל המצלמה, המבט הכמו-נחוש, מעבר להנפה הגאה של מגש האופים, הבת- המשוררת מבחינה בתחבושת קטנה בפרק היד ורואה בה ציון לפצע ההגירה וההיקרעות המשפחתית, הנופית והתרבותית, שיתגלעו בעתידה של האם.
בצד האיכויות של מלאות, עוצמה, רגישות וקשב יש בקובץ 'אִשָּׁה' שירים שמעלים חוויה מצטברת של נזקקות, געגועים, חלומות. החל מחלומות קטנים ויומיומיים, כגון: 'אֵיךְ שֶׁלֹּא הֵעֵזָּה לְסַפֵּר שֶׁקָּנְתָה לְעַצְמָהּ נַעֲלַיִם שֶׁכָּל כָּךְ רָצְתָה. הִמְצִיאָה קָטָלוֹג שֶׁל סִיפּוּרִים כְּמוֹ מְכִירָה זוֹלָה אוֹ מִמִּי קִבְּלָה אוֹתָם מַתָּנָה"; וכלה בגעגועים אל זיכרון: "נִיחוֹחַ צְרִיחֵי טִירוֹת, שְׁבִיל, יַעַר, אָחוּ נִרְחָב". הכמיהות הגדולות מחייבות התמודדות עם המציאות שאינה מְרַצָּה אותן: "לְגַהֵץ זִכְרוֹנוֹת לְגַהֵץ נָקִי כְּכל הָאֶפְשָׁר לְגַהֵץ בִּמְדֻיָּק אֶת הָאִי אֶפְשָׁר". ביטוי חזק לכך מצוי בשיר פנלופה, שהוא השיר שהותיר בי את הרושם העז ביותר: לֹא אַאֲמִין לְפֶּנֶלוֹפֶּה/ אֲקַנֵּא בְּפֶּנֶלוֹפֶּה / הָאוֹרֶגֶת /פְּרִימָה /בִּיְדִיעַת הַצָפוּי /עוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה / אוֹדִיסֶאוֹס / אֲנִי אֲמוּנָה בַּקַו בֵּין אֶרֶג לִפְרִימָה. המטאפורה 'אורגת פרימה' משובחת, מרוכזת וחד פעמית! המטאפורה צומחת מהעיסוק הנשי הקונקרטי בזמנים ובמחוזות אחרים – אריגה ופרימה- ומיטיבה לתאר חוויה נפשית רלוונטית- אריגת חלומות בלתי אפשריים וטיפוח כמיהות שעוצמתן היא דווקא בחוסר תוחלתן.
ומעבר לכל, שירתה של רות נצר מרגשת בגילוי הלב ובישירות שבה: כְּשֶׁהַקִּנְאָה עוֹבֶרֶת, אֲנִי מִתְפַּיֶּסֶת לַחְשֹׁב/ שֶׁהַשִׁירִים שֶׁלָּה בֶּאֱמֶת טוֹבִים./...אֲנִי מְנַסָּה לַעֲשׂוֹת הַכֹּל כְּדֵי שֶׁיַּחְשְׁבוּ/ שֶׁגַֹם אֲנִי מַשֶׁהוּ. זֶה לֹא עוֹזֵר. אֲנִי/ סְתָם אַחַת שֶׁרוֹצָה שֶׁהָעוֹלָם/ יִמְחָא לָהּ כַּפַּיִם, כְּאִילוּ/ שֶׁאָז אֶנָּצֵל.
עם סיום הקריאה חשתי כלאחר התבוננות בקליידוסקופ עשיר של נשים, שבמרכזן המשוררת, על עושר עולמה. התיבה 'אישה' הורחבה והוארה על ידי ריבוי הפנים והחוויות. חרף מגוון זה, עולה הבנה של נשיות עמוקה המשותפת לנשים הנבראות כאן, והנשיות הזאת מוגשת –ומתקבלת- בחסד, באהבה וביופי.
מרחב של פיוס
אישה: שירים ורישומים
רות נצר. הוצאת כרמל .
קציעה עלון
מוסף ספרים 'הארץ', 3.3.2004
היא כותבת על אמה, רות נצר, ב"אשה". נצר מקדישה את מחזור השירים "חלוצה" לאמה, וכותבת: "לאמי: אורסולה-שרלוטה-לאה בת אמיל-יצחק. ב"חלוצה 1" כותבת נצר: "אמרו לה / שאפשר להחליף שם, ואפילו הכרחי, בשעה / טובה, בארץ חדשה, בנעליים גבוהות, לעבוד / בטוריה ולשיר. מי שחשב כך קיצץ בנטיעות. // שרלוטה נערה אמיצה, הפקידה את שמה / בחנות האריגים של אביה, בין משי ברוקד ותחרה / בקופסת פיתוחי עץ אגוז, למשמרת. / (מי יכול אז לדעת מה שעתיד לקרות) // ובאה אל ארץ שממה צהובה / עמק הרים ואוהל תנים - / עבודה עברית – קור הלילות / וחום הימים // הו ארץ שמיר ושית, / ארץ נוער עזוב לתפארת".
נצר בונה מרחב של פיוס, השלמה והזדהות עם האם, שמתוכו בוקעות המלים. האם מועמדת בניגוד חריף ל"מדינה", וכך היא ממוססת את המטאפורה הקבועה המתייחסת לארץ, למדינה, כאשה. האם הפרטית אינה רפליקה מוקטנת של "האם הגדולה", אלא נמחצת תחת הפרויקט הגברי-פטריארכלי של הלאומיות. השירים מציגים את הפאה הדכאנית של הפרויקט הציוני, והחיים בישראל מוצגים כחיים רעים לנשים. שרלוטה עזבה ארץ שבה היה מקום למשי, לברוקד ולתחרה, לקופסת פיתוחי עץ אגוז, לעידון וליופי, ובאה אל הלא-כלום היוקד, אל הדרישה "להיות גבר", לנעול נעליים גבוהות ולעבוד בטוריה.
ספרה של נצר מחולק ל-11 חלקים. שמו של המחזור האחרון הוא "חלוצה", ובו שבעה שירים המספרים על האם. שירים אחרים מתייחסים ליצירות אמנות רבות ("בת שבע רוחצת – רמברנדט", "פסל האלה ניקה בפרתנון באתונה") ל"דמויות" (כדוגמת "שרה", "פנלופה", "מכשפה"), ל"מדונה", ולארכיטיפים נשיים אחרים. שיאו הרגשי של הספר הוא סופו – המחזור "חלוצה", אך דומה כי זרם מעמקים משותף פועם בין מחזור החלוצה לשאר השירים.
הנה השיר "נשים עובדות בשדה", המתייחס לתמונתו של מילה "המלקטת" ולתמונתו של ואן גוך "אוכלי הבולבוסין"; "אולי פעם אכתוב על נשים כפופות / בפסטורלה של שדה מילה, כבדות גוף / מחותלות צבעונין, מלקטות בולבוסין / לתמונת ואן גוך. // והאשם על רגש אסתטי הנולד / מגב מתבקע / של נשים כפופות בשדה". הקשר המילולי-רעיוני לשיר "חלוצה 1", שהובא לעיל, ניכר, כמו הדילמה המוצגת בה, הפיכת העינוי לעונג אסתטי, אם על ידי תמונה ואם על ידי כתיבת שיר. גם אין השיר המתייחס לתמונתו של ורמר "החלבנית" וקרוי "החלבנית, ורמר", לבין השיר "חלוצה 3" מתוח קו מקביל של דמיון.
הנה קטע מן השיר "החלבנית, ורמר": "בדברנו על שפע מקודש אני רואה / את החלב ניגר בתמונה - / הצהוב העז של שמלתה / הומר לזהב טהור (בוער כאור על לחם / פריך ריחני במקלעת נצרים)// מוזגת החלב היא עמוד התווך / יציבה, אם גדולה / מעניקה חֲלָבָהּ / (יין גופה של האלה)..." והשיר "חלוצה 3", שבו כותבת נצר לא על מוזגת חלב אלא על אופה: "עומדת ליד המאפיה / סינר לבן. מטפחת לבנה.// בת עשרים / באמונה תמימה / מיישירה מבט / אל המצלמה // מניפה בגאווה מגש אופים - // אפופה ריח לחם / מתנור המאפליה // - אבל בפרק היד / (כך רואים בתצלום)/ תחבושת קטנה -// לחבוש את פצע העתיד".
השירים שמושאם יצירת אמנות והשירים שמושאם האם הופכים לווריאציות על אותו נושא, והמיתולוגיה הכללית נדמית כמשקפת את המיתולוגיה הפרטית. למה אנחנו אוהבים את יצירות האמנות האהובות עלינו? אולי משום שכמו אצל נצר, הן נוגעות בנו, בחיינו, בחיי הורינו, מתחברות למקומות העמוקים ביותר שלנו. השיר "חלוצה 5" נדמה אף כבית בתוך השיר הארוך יותר "סילביה פלאת". הנה "חלוצה 5": "האושר המדומה שהבטחת לה./ - כל יום היא מודדת המרחק / בינה ובין האושר המדומה / (השקט המדומה/ שקט הפקר בין מים לחמלה) / וכל העת היה חמס. / איך אפשר היה לה להתגונן / להתבגר משמע לוותר / משמע להתמסר" לעומת "סילביה פלאת": "גם היא בשקט רעיל שהחל בהערצה מסוממת / - נטלה את חירותו להיות מה שכולנו רוב הזמן / בטרם הואצל הזוהר הכוזב לבני תמותה // ונהרסה. כמו בובת וודו – מסרבת למרות הכול / לוותר על דימוי אהבתו - / חייבת לשנוא אותו כמו אפרסק / שמייחל להיבלע.//... אהבתה היא שבר, קורבן, בגידה – שצלבה עצמה /...".
כשקראתי את מחזור השירים ריחפו לנגד עיני יצירותיה העכשוויות של האמנית חיה רן, כפי שהוצגו בתערוכה המצוינת "לבנות". דמויות "החלוצה בלבן" של רן מצוירות על קרשי חיתוך, בקומפוזיציה הקוטעת את פניהן. כך כתבה נעמי אביב בקטלוג התערוכה: "הן (החלוצות) מצטיירות בדיעבד כמין מרטיריות מודרניסטיות, קדושות מעונות שכילו כוחותיהן במאבק על הגשמה אידיאולוגית: מאבק הישרדות שגבה מהן מחיר במישור האינטימי – כנשים, כמאהבות, כאמהות. השתתפותן הפעילה במהפכה הציונית אפפה אותן בפאתוס שמוכר מציורי הריאליזם הסוציאליסטי. בצילומים וביומנים של התקופה הן מופיעות כדמויות הירואיות, עוטות קרום נמרץ וכמו אחיד של קשיחות עיקשת. אבל עיניהן, מבטן ונוכחותן המוענקים לצלם ולנצח מנציחים לא רק גאווה, גם חוויה קיומית מלנכולית שיכולה לפרנס מחקרים אקדמיים בתוכניות ללימודי נשים וג'נדר...". אכן, לא רק מחקריים אקדמיים בתוכניות לימודי נשים וג'נדר, אלא גם ספרי שירה.
ריבוי פניה של האשה
רות נצר: 'אשה – שירים ורישומים', הוצאת כרמל. 2003.
יערה בן-דוד
עתון 77. גליון 288. 2004.
בקובץ השירים 'אשה' מאת רות נצר, כובשת האשה את דפי השיר במלוא נוכחותה, בעוצמות תחושותיה, בריבוי פניה השירים, המלווים ברישומיה הנאים של המשוררת. כל אלה מהווים תיזמור משובב נפש של אסוציאציות תרבותיות: מן האגדה והשירה, מן הנצרות והציור (רמברנדט, ורמר), מן המקרא ומן המעגל האישי הקרוב: נשים בפריחתן ובדעיכתן, בדוק הערפילי של געגוע ועצב ושל נינוחות שבעה, אך גם באורה הצורב של מציאות מרה ומפוכחת. במילים אחרות: מארג מלא של חיי האשה במועדיה ולדורותיה, כשההתייחסות האמפתית כלפיה מועברת בלשון "את" ובלשון "היא".
ההוויה הנשית בשירי רות נצר חורגת מן הפרטי והקונקרטי אל המטאפיסי הבראשיתי. האשה היא נקודת ארכימדס של העולם, עליו היא חולשת. הוויתה הקוסמית באה לידי ביטוי בעצם הקביעה הפסקנית, הדוחה כל תזה אחרת: "בראשית היתה אלוהים אשה" וכן בעצם הצירוף "היתה יהווה". האשה היא "ההיכל המכל", שזהותה מקפלת בתוכה את נשמת הטבע, את האלוהות הכמו פגאנית: "בראשית היתה צלמית נקובה / אדונית הבטן טבור חיטה" (אסוציאציה ל"בטנך ערמת חיטים" משיר השירים).
כותרת השיר – "אדונית" – מבטאה את התפיסה כי הבריאה כולה מגולמת באשה, הבוראת ונבראת מחדש ללא הרף. בגופה רובץ "הגוף הענקי הנע של הקוסמוס" על פרטיו וחלקיקיו. נוצרת תחושה כמעט פנתיאיסטית. וכך נאמר בפנייה אל ה"את": "את תנועת הדם, עצמות האדמה, אדונית דממה / בגופך שיבולים, שקמים, שורשי הבית/ אדונית ראשי הרים, את הפה הפעור / את דממת הלילה מעל חלזונות תנועת עלים / את תבונת פילים, תפילת זאבים / הד מישורים גבעות".
מן השורות האלו עולה קיומה המורכב של האשה, שהממד הפיסי הוא, כאמור, רק חלק ממנו. מאחר שהיא באה מן הטבע וחוזרת אליו, היא אפופה בחושניות ריחנית: "ראיתי אשה / בקטיפה ירוקה, מונה פרחי / טבק בין תפוחי עוזרד, קוטפת עלי מרווה / שיקוי לנפש הל הרים". ואולם, אף שהיא קשובה לגופה ולתהליכים העוברים עליו, ההרמוניה המגולמת בה היא, בסופו של דבר, בחיבור החיוני בין גוף לנפש, כפי שמבטא משחק המילים הבא: "נשמה תהי אשה לא משה מגופה". לעומתה מתגמד ה"אתה": "היא אינה מבחינה בך" – לוחש הקול הפמיניסטי, כי כדי שהיא תחוש בקיומו, הוא נדרש לקשב ולנתינה, שאולי אינו מורגל בהם: "הבא לה לטאות, הבא לה כבשה / או לפחות צנצנת מרמלדה". בנגיעותיה המחודשות של המשוררת באגדת "כיפה אדומה" מועברת נימת מחאה על השוביניזם הגברי: "הזאב "יאשים את הילדה שהטריפה אותו / פיתתה אותו להיות זאב יערות. / הוא חשב שכיפה אדומה תערב לחכו. הוא טעה. / הוא מתנצל עכשיו. הוא טעה בכתובת. / הוא מתנצל".
דמות ה"היא" כדמות ה"את", מהווה לעיתים גם השתקפות חלקית של ה"אני". בקווים עדינים וחסכוניים של רישום בשחור-לבן מודדת המשוררת את המרחק בינה לבין האשה פרי מכחולה: "רשמתי את פני בקווי הצל / חמק עבר בין ריסי הערב". ניכרים בשירים לא מעט עקבות תפיסותיו של יונג, שאחת מהן גורסת, שהתהליכים האלכימיים הם סמלים לתהליכי הנפש, כדוגמת השורות הבאות: "את חולמת אותי דרכך כאילו בהיסח הדעת / מצמיחה ענבים כמו / שמכוונים מקל למרכז האדמה / מפאת הצפוי חולמת עץ אלכימי". בשיר אחר, "נפשי היקרה", מתורגמים מושגי ה"מוחצן" וה"מופנם" לקיום החיצוני והפנימי של האשה, שמצד אחד נדרשת לשמירה מתמדת על חזות רעננה בכל מחיר ("צבעי שערך / מלאי בסיליקון את השקעים, העניקי חיוך של פלסטיק") מול ההמון ה"סוקל אותך בהערצה עיוורת", ומצד שני היא זקוקה לחיבור עם עצמה ("את גוזל הלב עטפי בפוך, זכרי את שמך"). פה ושם – כמו נגיעה בתת מודע היונגיאני: "הזדקקי לי, אנא הזדקקי לי / בנואשות, ולא אדע / שלא אלי את נזקקת". תגובות ורצונות צפים אל סף המודעות באמצעות התמונה: "עץ מטפס אל קו הרכס / להתגלות לעצמו / פעמים (אין ספק) הוא מבשר / ציפור מפנימיותו / להשכין צמיחה שכבר רוצה להיפרד / הפרדה, אמרנו, גם היא מעשה מקודש".
השירים המכוונים ל"את" עוברים בהמשך טרנספורמציה ל"היא", המרוחקת יותר בזמן ובמקום, בבחינת שלב נוסף בהתבוננות החוצה. מעניין לציין, שהשוני בין שירי ה"את" לשירי ה"היא" משתקף גם באופיים של הרישומים של נצר שמלווים את שיריה: דומה שברור שהרישומים לשירי ה"היא" הקונטורים חזקים ומוצקים יותר בהשוואה לעדינות האווירית בקווי הרישום המלווים את שירי ה"את".
מכאן, שהמבט הרגיש והנוקב של רות נצר מופנה לגוונים מתחלפים בהוויה הנשית: לדמות האשה הסגורה בעולמה המשפחתי, שבו יש גן תפוזים ופחד, עולם בו האשה מקפלת כביסה, "משיטה עריסת תינוק" ו"רוצה עונג בחריף הזה". העין אינה פוסחת גם על האשה שאינה יפה, שגופה "לא משך עליו את אהבת הברואים / שלא לדבר על אלוהים". "תבנית הזיכרון" שנותרה ממנה אינה נותנת מנוח: "כמו דמות שנגזרה מתמונה באלבום כך היעדרה ביקש להלום / בתודעת החסר בתוכי היום".
מתוך שרטוטי הרישומים החזותיים והמילוליים עולה במתכוון אמירה שאינה חד משמעית. כך בשיר "אני יכולה", המעצב את דמות האשה בלבדיותה הגאה והעצמאית מזה, ובבדידותה הפצועה וחסרת האונים מזה. בכוחה "לרוץ למרחקים ארוכים לצמוח לבד / לנוע לבד בתוך כדוריות הדם לנוע עם העלה / עם פלומת ציפור". ועם כל הפחד "להיות חולה לבד להיפצע לבד... / להיכשל להיות צודקת לבדי", מצלילה הלבדיות את ראייתה ומלמדת אותה "לדעת הכול לוותר על הכל לאהוב הכל. כביכול". בשיר אחר, כשהמבט נח על תגובתה של האשה המנוצלת, מתקבל היגד לירי מכמיר: "היא נפוגה. העגור / הפנימי ביותר / מתח צווארו, ניתר / והמריא הרחק". בשיר "עולה מן הים" משורטטת דמותה של אשה לאחר נסיון התאבדות שלא צלח. היא "לא אלה, לא נימפה, לא מלכה, לא גיבורה // - אפילו הים סירב לקבל את מנחתה". אבל גם האופציה של חיי הזוגיות אינה ערובה לאושר המיוחל. בשיר "כלה" (מזכיר את "רוקמת התחרה") מתוארת נערה, התופרת לעצמה שמלת כלה וכמו ניעורה מחלום בלהות, שבו הפרחים הזעירים שרקמה באִמרת השמלה מדממים. ואף על פי כן, מסתיים השיר כפי שנפתח, בפעולת התפירה, המקפלת בתוכה אופטימיות זהירה.
האמפתיה נתונה גם לדמות האשה הזקנה, שזיקנתה לא השכיחה ולא מחקה את עקבות נשיותה. בקווים ספורים משורטטות בדידותה ואחר כך גם התמודדותה עם הפחד מהמוות, בראותה את השתקפות פניה במראה. ב"אשכול ענבים" מתארת המשוררת בכאב את תגובתה של אשה שכולה להודעת השכול, תוך שהיא פונה אליה: "היית אשכול בוער שהאריה הירוק טרף. / היית השמש שהבעירה שמלתך. / רקמת אשכולות תכריכים".
במארג העשיר של דמות האשה בשירים משתלבת גם דמותה הציורית של הבת, המעוררת בדוברת ערגה אימהית: "כמאפה חם עלית משנת הבוקר אל צווארי // עינייך – סנאי קטן מפצח בשקידה אגוזים חומים". הבת עשויה בהחלט להתקשר לזיכרונות מילדותה של המשוררת, הנטועה ב"בית גדול ישן, מבנה כפרי / קיר לבנים מחוספסות באור צהריים / צל ברוש ליד דלת עץ", מקום בו "שתינו ילדות קטנות משחקות בחצר האחורית /... לוכדות בשבר זכוכית פירורים של אור" – מה שמסביר אולי את הרגישות הרבה למראות טבע בשיריה של רות נצר. החלק האחרון בספר כולל את מחזור השירים "חלוצה", הממוקד בדמות האם, המתמודדת עם בעיות קליטתה בבואה ל"ארץ שמיר ושית / ארץ נוער עזוב לתפארת". למרות הכאב האילם של כמיהות חבויות ושל היקרעות מן המולדת הרחוקה, עולה כאן בידי האשה לשמור על כוחה ונחישותה, לשרוד את נחשולי החיים בזכות הבנתה ש"להתבגר משמע לוותר / משמע להתמסר".
גם מן הספרות ומן המיתולוגיה שולפת המשוררת את דמויות הנשים הייחודיות והמרתקות, אם כדי לרשום את דיוקנן במילים, ואם כדי לבטא באמצעותן אמירה אישית כלשהי. כך סילביה פלאת ש"אהבתה היא שבר, קורבן, בגידה – שצלבה עצמה / כי ביקשה את האלוהי", וכך פסל האלה ניקה בפרתנון באתונה: השיר מנציח את תנועתה האגבית של האלה, הרוכנת כדי לרכוס או לפרוף את סנדלה, בלשון עשירת מבע, צבעונית וסוגסטיבית, הלוכדת מראה עיניים על חודו של רגע.
ההתבוננות האנליטית שיסודה בהזדהות אינה פוסחת אף על המדונות, על דמויות מקראיות ודמויות מן הציור הקלאסי. 'בת שבע רוחצת', תמונתו של רמברנדט, מתורגמת כאן לשיר מעודן ורגיש, המתחקה אחר סוד הקסם ביצירתו של האמן. ובשיר סביב תמונת החלבנית של ורמר נתפסת האשה מוזגת החלב כמי שמולכת על "שפע מקודש" . כך חורגת התמונה ממסגרתה הריאלית ומקבלת נפח סמלי. בשיר 'להיות רות' מחבקת הדוברת את רות המואביה, הנוכרייה שעזבה את עמה מתוך בחירה. בכך היא הופכת בשיר סמל לנשיות רבת עוצמה, שאינה כבולה במסגרות קבועות ושמרניות. צחוקה של שרה לבשורת המלאכים, כמו גם העובדה שהמדונות אינן מביטות בתינוקות שלהן, זוכים לפירוש מפוכח מצד המשוררת, המשכילה, לראות את הרובד הנסתר של הדברים הגלויים לעין.
בכישרון, בראייה מקיפה ובלתי שגרתית מעצבת רות נצר בספרה את דמות האשה המחוברת לעצמה ביניקה מתמדת מן הטבע ומומקדי החיים. הרישומים בעירום מוסיפים, ללא ספק, נופך לירי ודינמי ועשויים לשמש כעין הד לפנימיות הכמוסה של שפע הדמויות הנשיות בספר.