האדום של הלבן

האדום של הלבן – תמוז-אגודת הסופרים – 1998

זכה בפרס טשרניחובסקי של אגודת הספורים

עטיפת הספר – קולאג' – רות נצר..


בספר זה שירים שנוגעים בחושי ובמיתי, בריאליה ובחלום, באנושי ובאלוהי, בנפש ובנשמה, ובאמנות המבקשת להכיל אל כל אלה ב"רגע העולם".
את הספר חותם מחזור שירים אודות האב וחוליו.
מתוך הספר:
אבֵדה


מבעד שמורות העינים המרפרפות דמות גבר יחף בלתי
מוכר, עכשיו צורתו מתבארת: שעיר מאד, כהה, שנים
מחיכות, מכנסים כחולים ימיים והוא זורק כדורים צהובים
אל ילד על הדשא, ומשמיע קריאות עורב, כשהוא
מזנק אל הכדור ונופל לדשא וגברותו מתאגרפת כזורק דיסקוס
צעיר. הוא מבחין שאני מתבוננת בו וכותבת שורות אלה אודותיו
ומגניב אלי מבטים גאים. הוא נמלא עליצות משום
חדוות המשחק ומשום מבטי המעצים את תודעת גברותו, עכשיו
הוא חוכך בדעתו אם לגשת אלי, ואני מסבה עיני כדי שימשיך
במשחק הכדורי, מוגנת בחיץ של עד שקוף המאפשר לחיים
להתרחש. ובית שחיו נמלא שיער כשהזרוע נזקפת
לתוך הקיץ הבוער שבו אבדתי את אהובי


מבטה המרוכז מוליך אל מרכז התמונה
'האדום של הלבן'; מאת: רות נצר, הוצאת 'תמוז'
מקור ראשון. 1.2000
תמר נשר

שירתה של רות נצר מורכבת היא ורבת פנים. השירים שקטים, מינוריים, נוגעים-לא נוגעים במציאויות חיים מורכבות. כך למשל, עיסוקה ביחס שבין האדם והאלוהים, הוא פרפרזה מקורית על תפילות הימים הנוראים: "וכל מאמינים שהוא לבדו / אוחז / נובר / מונה / ומזה / אחת לאחת // ורואה בנסתרות" (עמ' 9); או: "על דעת המקום ועל דעת הקהל / יכולתי לעשות כרצוני" (עמ' 43). ניתן לראות כאן קריאה יחודית ומעניינת ביחס שבין הסופי והאינסופי, הגופני והנצחי.
היחס המורכב הזה שבין החולף ובין הנצח, חוזר בגירסאות שונות לאורך הספר: "הבית הזה / שומר חינם / לפיקדון / השביר / גופי / מוחי / והנשמה" (עמ' 14), וכשנצר מדברת על הנשמה היא כותבת כך: "בל יישמע / קולה / היא נעה / אל כס // שאינו גופי ואינו גופך" (עמ' 17). הנשמה, איפה, מצויה במישור המטאפיזי ואינה שייכת אפילו לאדם עצמו, משום שהיא פועלת על פי חוקים משל עצמה. אבל מורגשת כאן האמונה ברוח הטרנסצנדנטלית, בהישארות הנפש שלאחר כיליון הגוף.
שיריה של נצר עוסקים גם בריבוי פניו של האדם, המקביל לריבוי פניה של הנשמה: "לנשמה המזהירה הפורחת, לנשמה / המאגית, הנשמה התמציתית, הנשמה שמזדווגת עם קריאתה" (עמ' 18). ריבוי הפנים, המורכבות, ומתוך כך ה'צל' שבתוכנו, כהמשגתו של יונג (ונצר היא פסיכואנליטיקנית יונגיאנית), הם שמגדירים את היות האדם שלם ואותנטי, החיפוש אחר המורכבות הזו מלווה את נצר לאורך שירתה.
נצר אוהבת את המילים. היא אומרת: "בכל זאת / הדימויים היו / חזקים מכל" (עמ' 30), ומאמינה בכוחה של המילה לברוא עולמות: "באומרי 'כבודו מלא עולם'/ נמלאו קווצותיו / נמלא העולם" (עמ' 11). והרי יהודה עמיחי כבר כתב: "אל מלא רחמים / אלמלא היה מלא רחמים / אולי היו רחמים בעולם ולא רק בו". נצר מפתחת קשר אינטימי עם המילים: "ומדוע אבכה בהיותי יושבת וקוראת / תהלים שלך, בבת עינך", שהרי מי שכותב שירה יודע על כוחה של המילה האחת לכונן מציאויות, וכמו ש"השקט הוא קריאות שהזדווגו" (עמ' 10), כך המילים הן צעקות רמות מאוד לאוזנו של הקורא הרגיש.
שיריה של נצר מנסים לתפוס את הרגע האחר, החולף: "רגע יקר, האם תזכור / איך התבוננתי בך" (עמ' 33), והרגע הקסום הזה, הבלתי ניתן להגדרה, מצוי בהוויה היומיומית: "גנבתי זמן מזה העסוק כל כך במטאטא גורף שאריות / בחצר אחורית של מוטֵל זרועה סירות, חלקן מחכה לשיפוץ" (עמ' 41). ולא לחינם מוקסמת הכותבת מציוריו של ורמר, כי גם הוא ניסה לתפוס את הרגע האחר, החמקמק, ולגלמו בתמונה, שתבטא את הזרימה האינסופית שלו: "בתמונת העיר דלפט / של ורמר, בה עומדות שתי נשים / מתבוננות בעיר המתבוננת / בעצמה במים" (עמ' 45). הדמויות בציוריו של ורמר, כמו הדוברים בשירתה של נצר, מרוכזות תמיד אל הזרימה הלא נתפסת של הזמן: "מבטה המרוכז מוליך אל מרכז התמונה / אל הקילוח הדק של החלב" (עמ' 46), היא כותבת על תמונת החלבנית של ורמר.
המענה השירי מאפשר לדוברת להגן על עצמה מפני רגשות מאיימים: "מוגנת בחיץ של עד שקוף המאפשר לחיים / להתרחש" (עמ' 36). והכנות הזו בחוויותיה היא התבוננות מאופקת ולא-נבלעת: "הייתי מחוץ לזמן / מחוץ לבדידות" (43). והכנות הזו שלה, שמשתפת את הקורא בהתבוננותה החבויה, שובה ומרגשת, ומאפשרת גם לו לחוות קתרזיס; להרגיש חוויות של פרידה ושל בדידות מבלי לחוש את החרדה המתלווה אליהן בדרך כלל.
השירים ב'האדום של הלבן' יפים מאוד. נצר מאפשרת לקורא לקיים דיאלוג עם חוויות פשוטות, טריוויאליות כמעט, ועושה זאת ביכולת שירית מפותחת ובשלה. היא אינה מתנשאת, ועמדתה אינה עמדת צופה-יודעת-כל; היא משתתפת והיא בוחנת, היא כותבת מתוך צניעות: "ומי שישמוט את אוזלת ידו יכיר בחיים / המבקשים תבנית" (עמ' 38). שהרי רק עם שירה הנכתבת מעמדה כזו, ניתן להזדהות ולמצוא בבואה מרגשת למציאות חיינו.