הרמס ושירים אחרים
הרמס ושירים אחרים – הקבוץ המאוחד – 1992.
עטיפת הספר – ציור וקולאג' - רות נצר
הספר מכיל תמונות חושיות והתבוננות מדיטטיבית בטבע הצומח ובטבע הנפשי, ברגש האנושי, בתהליכי ההתהוות של היצירה ובהוויה הרליגיוזית. בספר מחזור שירי גלריה וכן מחזור השירים 'מחווה להרמס' שעל שמו נקרא הספר.
מתוך 'מחוה להרמס':
זה אשר נדון
להיות
עד
ירשום
את הקשבת עיניו
*
והלא השירה היא תבונת
האל המתחזה לאנושי.
ברק נפשנו שהיינו מבקשים
באותו חסד-שבר גדול.
והכורח לגלם בבשר ודם
את דימוי התשוקה
*
עוברים במעגל העונות
כאילו היינו
כוכבי הלכת של עצמנו
מולידים את
האשם, המוליד את
כאב התודעה
*
המים שרועים
בלב הקדמון בו מתפרט
הזהר הירוק
שם
העץ בקצהו
נהפך אל מגנט האי-נראה
*
הצורות הסמויות משיקות זו לזו
בערגת חבור. האם האבן היא לוז הנשמה?
צורות הן הזית החמר
והמקריוּת
של מה שנשאר
בלתי מגמר
*
העיר הממשית שהיתה כאן
מעלה אדים.
עכשו, בשעת הדמדומים המשתהים
כמעט מפשל האויר. היא תִגָלה
דברים שכתבתי לערב על הספר 'הרמס ושירים אחרים'
הספר נקרא על שם המחזור המרכזי בו – 'מחוה להרמס'. איכויותיו התמתיות והצורניות של מחזור זה שולחות אור על שירי הספר כולו, בהיותו גם אמירה ארספואטית מובהקת.
הרמס הוא אל הדרכים וההתהוות, אל ההתגלות וההוצאה לפועל של איכויות נסתרות. ועל כן נחשב למוליך הנשמה. המחזור 'מחווה להרמס' (ע' 35) מהווה סדרת התבוננויות הגותיות וחושיות בנסתר, הנע דרך המלה אל התודעה והיצירה. מדובר בו על 'חומר חושים' אשר יעוצב על ידי "עונג / הדיוק המואר / שלבש את עירום המלים". חומר הגלם החושי של העולם "מצטלל אל שרש אותיות", והפיזי נע אל הרוחני: "העץ בקצהו / הופך אל מגנט / האי נראה". האני המשורר הוא זה שמתבונן בדממה הדקה, בלב הקדמון של העולם, בצורות הסמויות ההזויות ב"דממה הסמיכה מתחת לעולם", ומצפה כי העיר השמימית – סמל השלמות הגנוזה בחיק הבורא – תתגלה לעיניו כהארה. המשורר הוא זה שמתבונן בעולם מתוכו. הוא זה שנדון להיות עד, שהופך את האפל לבהיר בכוח המלה. לשירה מקור עליון – "תבונת האל המתחזה לאנושי". היא השבר והיא גם חסד התקון – "ברק נפשנו שהיינו מבקשים באותו שבר-חסד גדול".
השירה מתגלה כאן כצליל האחד שאנפית דקת רגליים שולה מקרקעית הנחל. ואמנם שירים רבים בספר זה מעוצבים כצליל אחד: כשיר הייקו קצרצר, כאמירות תמציתיות של "זה שמתבונן אל עלה אחד מואר". נוצרים מחזורים מחרוזתיים מעודנים שברובם הם שירי התבוננות מדיטטיבית בטבע הצומח והחי אשר בהם האני כאילו מתפוגג והטבע הוא הממשות האחת. הקיטוב אובייקט-סובייקט נעלם, ונשארת ההויה עצמה: "יום קיץ. ניע אזנו / מרפרף על שדה בהיר".
ההוויה עצמה היא מושא התשוקה של המשוררת. היא "החלום הגדול / אשר בו יואר חלומו" של זה אשר מתבונן בדשא, בדבורה ובחתול, ו"יבקש רק זאת – לטבול ולהימוג בתכלת" (16).
הרצון לגעת עד קצה ההוויה, מעבר לחושים, כרוך בכאב – "כמו ביקשו החושים להיוושע בדקירה / אשר בה לבסוף יגע / בלבו שלו... לא. כי חי הייתי במקום ההוא / בלא ידיעה. עד שקמה ידיעתך / והיא המפוארה בכולן (32). ידיעה זו היא לעתים כ"רגע בו חווה הילד לראשונה", ולעתים כהתמכרות הזייתית פנימית אשר בה תמונות חולפות "כתמים מסנורים, קרועים / כהיווצרות רצועות חולפות שוב ושוב לעיניך" (22). כאן מתחדדת ראיה פנימית כשמש סנוורים "אז שמש בא בעגול סנוורים / בפיתוי מכה באפס ראיה / למשש פנים כמו עוורים בתפוזים / לשער טבור צבעים בפנימיים" (23). חווית הצבעוניות נובעת גם מן העולם הנגלה בשפע רב: הצרעה הצהובה, האזדרכת המסגילה, הורוד-כתום משי, החרגול הירוק. לצבעים יש קיום – נוכחות לעצמם, כ"בוהק יקר טורקיז... מוצאו זהב מאדים אל אינדיגו מתכהה" (5).
ההתמכרות לעמקי החויה מעניקה זרימה שוטפת לשורות שיר מתארכות נובעות זו מזו. שטף זה הוא הפן הצורני של ההיסחפות הרגשית אשר מעוצבת היטב בתודעה מתבוננת השולטת בכלי השיר ואופני העצוב השירי.
פן של געגועים מטפיזיים הולך ומשתלט על הספר לקראת סופו. הפניה אל הרוחני למען יתגלה נאמרת במפורש: "שיפקח שיפקח לעינינו / (ואני תמיד דימיתי שבושה לאהוב אלוהים חיים" (48).
דומה שאלוהים מתקיים גם כנוכחות הגופנית-חושית של הצומח-חי, במיוחד ב'חיה' כהויה יצרית אנרגטית תת-קרקעית-רוחית: "חית מים / חיה מפולשה / חיה נכוחה" (37) או: "חית שזיף זעירה... חיה ירוקה זהובה... נפשך עלי חיה מטורפה" (44). והחיה לובשת בספר זה פני סוס, צפור, סנאי, סלמנדרה, אנפית, איגואנות, לויתנים ועוד. הפן הרליגיוזי מלווה איזכורים קבליים, ומבוטא בשפה שיש בה משפת התפילות. שפה חגיגית נוטה למיתי ולמיסטי כאחד. בכל אלה קיים איזון בין שכרון ואיפוק. ספר זה עשיר ברבדים של: "לבידי נפש נפרשים מותכים זה בזה" (40), שפרושו ריבוי מטפוריקה.