עקבות

עקבות - כרמל - 2006

צילום על העטיפה: רות נצר


על הספר 'עקבות'

ספר השירים עקבות של רות נצר כולל בו שמונה פרקים שממשיכים לעסוק במוטיבים שבספריה הקודמים. הקבץ פותח בפרק 'עקבות' – שירה מיסטית של אמונה זכה ואמונה מרה על פי תהום וגאולה. הפרק השני 'עונות' נובע מעולם הטבע, חיות וצמחים שמשתרגים אלו באלו כעונות הנפש. הפרק 'אמצע' הינו הלכי רוח מדיטטיביים שמתבוננים באמצע ההיות – בגוף, בחלום, במוסיקה ועוד. הפרק 'אנשים' הינו התבוננויות באנשים חולפים להרף על פנינו ובאנשים של קרבה אינטימית, שלעתים משתלבים בדמויות מיתולוגיות. הפרק 'מכורה' ענינו בחוויות ילידיות של הארץ הזו כמולדת הזכרונות האישיים. הפרק 'מסע' הוא תמונות ממסעות בעולם. הפרק תמונות בגלריה מתבונן בתמונות אמנות בגלריות, כמו ציורי טולוז לוטרק, סזאן, מיכלאנג'לו, פרידה קאלו ועוד.
את הספר חותם מחזור שירים 'אמא-לקראת' שמלווה את מסע האם אל סוף חייה וכאב מותה.

הספר עקבות כולל את רוב שירי קבץ השירים שזכה בפרס אקו"ם בעילום שם ע"ש נתן יונתן לשנת 2005 .
מנימוקי השופטים: "עולמו הפיוטי של קובץ השירים מגובש ושלם, עשיר באסוציאציות תרבותיות ויהודיות. השירים מהווים ביטוי אותנטי וכן להוויה הנשית והיהודית של היוצרת, בעידון ובנגיעה בתחושות אינטימיות. לשונה מדויקת, בשלה, נקייה ממליצות וכל יצירה בקובץ אינה נופלת מקודמתה."



דברים שאמרתי בערב על 'עקבות'
בית יד לבנים. רעננה. 2007

אפתח בדברים על הפרק תמונות גלריה בספר 'עקבות'. הפרק הזה הוא המשכו של הפרק 'גלריה' בספר שירים קודם שלי, 'הרמס ושירים אחרים'. אלה שירים שבהם אני כותבת על תמונות אמנות. ציור היא אחת האהבות הנוספות שלי, וכשלא נותר לי זמן לעסוק בציור, נותר לי לכתוב אודותיו. לבטא את ההתפעמות מיצירת אמנות ומהממד האסתטי והאנושי שבה. מאחרי כל שיר כזה יש ספור. שירים רבים נכתבו כתאור קולאז'י של שתים או יותר תמונות של האמן.
יש הבדל בין ממד הזמן באמנות הפלסטית והשירה. הציור והפסול מגלים עצמם כיצירה הגמורה. את הסיום של התהליך בממד זמן של רגע המבט. ואילו השיר מתגלה ברצף הזמן של תהליך הקריאה, אשר בו השיר מתגלה לאיטו, בהדרגה, וכמו משחזר את תהליך בריאת השיר.
אני רוצה לשתף אתכם בכמה מהתמונות ובמה שהביא אותי לכתיבת השירים.

קספר דיויד פרידריך – לא מהציירים הידועים ביותר. חי בתחילת המאה ה19. צייר של עגמומיות, יראה ותחושת מסתורין חזקה. מאפיין את ציוריו – דמויות שעומדות בקדמת התמונה ומתבוננות בנוף ביחד עם הצופה, כלומר אתנו. השיר הוא חבור של שתי תמונות. בתמונה הראשונה אנחנו רואים עצים על רכס ומתחת לקו הרכס של העצים אורבת להקת עורבים, הצפורים השחורות מבטאות אי שקט סמוי בתמונה.
התמונה השניה מרתקת יותר, שתי דמויות שגבן אלינו מתבוננות בירח או בשקיעה,. שימו לב לעץ, האם הוא לא נראה כמי שרץ ימינה ושרשיו הם רגליו הרצות. אולי הכתמים הכהים באדמה הם העורבים האורבים:

קספר דיוויד פרידריך
צַיַר של מלנכוליה צפונית
ונופי מסתורין
צִיֵר לפני מאתיים שנה
עץ עם עורבים.

הנה העורבים. הנה העץ.
- אימה כהה אוחזת
בשרשיו -

העץ הנסער נס על נפשו
שערותיו המזהיבות מתנופפות לאחור
דולקות אחר האור
נכספות לַשקיעה
לתבערת עורבים דקה


טולוז לוטרק , צייר ששיך לאימפרסיוניסטים, סוף המאה ה19, תחילת המאה העשרים. חי בפריס. היה גבן ונמוך. הרבה לצייר זונות, רקדניות בָּרים וקרקסים. הציור שלו גרוטסקי ובוטה וחושף את עליבות הגוף המתבלה של הנשים, שהיא אולי גם עליבותו ואומללותו שלו. ועם זאת גם את החמלה היופי.

טולוז לוטרק 1– ציורי נשים
ציור של מבט זנותי, שַד מפתה
כיפוף הגו הסוטה.
אף מחודד. קו נחרץ בוטה –

זו ההתרסה שלי בפני העולם:
אני קיים!

קוצר הקומה שלי רואה
מה שזנחתם מכבר -
שיער מפוזר. יופי נשי נסער.
גוף מר מזקין נבזה.
רגל, נעל, זיעה, פֶה.

אני רואה
את המכוער
את היפה

השיר השני נכתב על פי מכתב שכתב לאביו סמוך למותו, כשהיה מאושפז מסיבות בריאות. ומתייחס לשתינות שלו, נהגו אז לשתות משקה אבסינת, כמו שתראו בתמונה הבאה שמתאימה בעיני לשיר הזה. השיר פותח בציטוט מתוך מכתב לאבא, וממנו אני מפליגה וכותבת את המכתב המדומה שאולי רצה לכתוב :


"אני מאושפז
וכל המאושפז מת".
שְלַח לי את ספר הבָּזים.
שחרר את תנועתן העזה של הצפורים.
גופי מעוות מתשוקה.
אשב ליד טירת המשפחה בכפר.
לפָנַי כוס אבסינַת .
הנני ידידן הנאמן של הזונות.
מישהו מתבונן בי
מתוך מותי.

ציירים אוטסיידרים - בסוף הפרק של 'תמונות גלריה' יש סדרת ציורים שנקראת 'ציירים אוטסיידרים'-. היא נכתבה בעקבות חוברת 'סטודיו' שלמה שהוקדשה לציירים מוזרים ,חריגים , שלא נחשבו ציירים, אנשים שחיו בשולי החברה בעוני, ומאגרי הציורים שלהם נמצאו בביתם לאחר מותם, חלקם מאושפזים ומוגדרים חולי נפש. אמנות של אנשים שמציירים מתוך כורח, שאינם מודעים להיותם אמנים. בתחילת המאה העשרים גילו את האוצרות הנידחים האלה. הציורים שלהם מהממים והשפיעו מאד על התפתחות האמנות של המאה העשרים. הציורים ביזריים, ללא ידע ציורי, אסכולה וטכניקה, הם אוטנטיים ואינדבידואליים.

על ג'וזף פורסטר לא כתוב דבר. אולי המעוף שלו בציור מבטא את הריחוף הצפורי שלו בעולם דמיוני. הקביים – את העדר בסיס במציאות. אבל מבחינתו המציאות שלו היא המציאות באמת, לא שלנו. אנחנו אלה שמחמיצים את האמת של מי שמביט עלינו מלמעלה:

ג'וזף פורסטר/ מקרה מס. 402 
זה לא שהוא עף בעזרת הקביים.
ציפה בחלל היא קיומו הטבעי.
הקביים המאורכים הדקים הם מוּטות כנפיו.
הם שימשו כאמת מידה לַמרחק מן האדמה
שספק אם היתה קימת.
המעיל והצעיף הם עדות למוצאו האנושי
של האיש הצפורי, המביט עלינו בתמיהה;
על תשוקתנו הנואלת שמחמיצה
את כתב ידו השמימי.


קרלו היה חיל במלחמת העולם השניה בעקבותיה סבל מהלם קרב והדרדר למצב פסיכוטי. נראה לי שבציורים שלו כאילו שהוא משכפל את עצמו על ידי דמויות זהות, כעין כפילים שלו, והופך נוכח וקיים על ידי ציור הדמויות החוזרות.

מקרה אשפוז ללא ציון
קרלו ללא שם
לעולם אינו בודד.
הוא משכפל את העדרו
ומאכיל את דמויותיו בדאגה מתמדת.
כפיליו, שחקני שח על הנייר השחור, קרחים או עוטי מגבעת
קטלוג עקבי של גופו הנאלם.

והנה, תודה לאל, יש גם ציירים ללא מוּפרָעוּת, שמציירים מתוך אהבת החיים והיופי והחושניות:
רנואר

רנואר אמר: "אני ממשיך משהו
שאחרים היטיבו לעשות לפני".
"אני רוצה שהאדום שלי יצלצל כמו פעמון".
הוא לא התבייש לצייר יופי טהור.
נשים זוהרות באור.
חושניות רכה, הרמוניה, חדוות חושים.
עצים, מים, רחבת רקודים
בתי קפה – הכל כה יפה!
"אני חושב שסוף סוף אני מתחיל להבין משהו.
אני עדיין מתקדם" אמר
לפני מותו.

*


שפת התהום

קרין חזקיה – דברים שנאמרו בערב לספר


על ספר השירים 'עקבות'. רות נצר. הוצאת כרמל. 2006.


שימו לב לשפת הרציף
הבחינו בה
הישארו
ואפילו היצמדו אליה
כדי לרטוט בחלחלה
מענגת
מדחף התהום ('שפת התהום', עמ' 30)

את העצה שרות משיאה לקוראיה היא מממשת בכל יכולתה בעצמה. היא נצמדת לשפת הרציפים, בוחנת את הגבולות ובולמת עצמה רגע לפני שתתמכר לדחף להפיל עצמה לתהום הפעורה מתחתיה. היא מציגה שאלה:

ואם האלוהות אינה אלא תמונת לבי,
וכל שאספר בעולמות
הוא עדות הנפש החווה עצמה.. [...]

והמסקנה:

ביום שאחזיר את המפתחות שהפקדת בידִי –
רק אז תהפוך את התמונה (שגבה היה אלי עד כה).

[ וכוונתה כמובן אל תמונת הלב]

רק אז אבין רק אז תביט אלי
והאדמה תיסדק ותיבקע
ואצנח אל מה
שייחלתי לקראתו ('פיקדון', עמ' 27).

[שזאת אולי התהום שקדמה לבריאת העולם.]

ובשיר נוסף:

זה לא השוטה שעומד על סף
התהום. זו אני (שלא)
נושאת תרמיל
שיש בו רק מה שנחוץ
כדי ללכת בעקבות קריאת ציפור
התלויה באוויר כחידה ('קו', עמ' 29)

וכך נמצא בספרה את המצב הסִפִּי שבין חלום לעֵרות, בין התבוננות מפוכחת במציאות לבין התבוננות פנימית מדיטטיבית, או בין התנסות בחוויות מיסטיות דתיות של מפגש עם אלוהים, לבין היזרקות אל מצוקות העוני אל מול "הכנסייה המתגבהת / משמוע שַווְעְתָם" של האינדיאנים בפרו ('בעיר קוסקו', עמ' 82); רות פתוחה להתנסות בקבלה וגם בבודהיזם, ועוברת מזיכרונות ילדות אל בדיקת הגבול הדק שבין הזקנה והמוות, בין היזכרות לשכחה, בין נאמנות לבגידה.

השם 'עקֵבות' שרות בחרה לספרה הוא מילה רב-משמעית. ראשית דבר אנחנו רואים את עִקבות החריטה שהותירו אנשים בגזע עץ האיקליפטוס – תצלום מעשה ידיה שנבחר עבור עטיפת הספר. אלה כמובן עקֵבות חיצוניים, מעשי ידי אדם, כמו "לב מקולף מוטח אל גזע עצים מחוספסים" ('ביער', עמ' 92), או "קירות גרפיטי שולחים אגרופים בעד ונגד" שרות מוצאת בבלפסט על "חומות אבנים חומות / חוצות את העיר בין שנאה לשנאה" (עמ' 94). אך ישנם גם עקֵבות עמוקים, פנימיים, שהטביעו בנפשה רשמים ממסעותיה בעולם, או העקבות שהותירו אחריהם חלומות, "רסיסים של פשר חלומו / מושכים דבר מתוך דבר" ('מראות', עמ' 25), או "זכר שביב חלום / כתינוק נטוש / של מישהו אחר" ('ארץ צפונית', עמ' 87).
רות מפזרת בספרה סימני דרך, או אם תרצו, עקֵבות, שאני מפענחת אותם כניסיון השתחררות מִכַּבְלֵי החשיבה הרציונלית שהושמו על האיש המערבי. למרבה המזל היא משוררת. או כדבריה, "איך זה שהחיים דרכי. ממשיכים. בלעדי. / שירה היא זן." ('שירה', עמ' 66). אולי משום כך רות מקיפה עצמה בספר בבעלי חיים רבים – הולכי על ארבע, עופות ודגים, ומבקשת ללמוד מהם לא לבוא חשבון עם העבר, לא לבנות קו פעולה לעתיד, וכמו איש הזן להתחבר אל הכאן ועכשיו.
בעלי החיים מייצגים, כידוע, את הצד הרגשי של החיים ומשקפים תכונות שיש להתגבר ולהשתלט עליהן או לממשן. בעלי החיים הם סמלים של כוח השואב מן המציאות הבלתי נראית אך מקבל ביטוי במציאות הנראית. בעלי החיים הם הנשמות האילמות המחוברים אל הוויה רוחנית שמעבר לעולם הגשמי, אך בה בעת הם מחוברים גם למציאות.
בשיר 'הסוס' (עמ' 46) רות מציינת זאת במו פיה:

הסוס הוא שליח מעולם אחר.
הוא המבשר.
פרסת רגלו יהדוף
לשמוע מים רחוקים.
אבל הרעד העובר בבשרו

או בשיר 'שכחה' (עמ' 48) שרקמה סביב כלב:

חיכיתי. השמים אפורים וריקים.
בקצה המדרכה כלב טרד זבובים
מאפו, ליקק את אשכיו. כלב שחרחר שאינו מכיר
את שם השכחה הרכין ראשו למדרכה
לשמוע המולה רחוקה.
[...]
הכלב מוטל כמו סמרטוט שחור, ספוג למדרכה, מאמין באמונה
שלמה (מבלי דעת שהוא מאמין באמונה שלמה) שתבואי.
האם הוא הכלב שלך? הוא מתמתח – אין לו צורך להחניף אלי
או לחייך – הוא מביט באופק. סופג אוושה רחוקה.
מרחרח אובך. גשם אפשרי.

בעל החיים, או הכלב במקרה זה, אינו נגוע בחוליים האנושיים של חנופה, התחסדות, רצון לשאת חן. הנאמנות מהותית לו – נאמנות לבעליו כמו גם לעצמו. בשיר אחר רות מעמתת את הנאמנות עם הבגידה, את האמון המוחלט והתום שמפגין בעל החיים עם הפרת האמון שעלולה להיות מנת חלקו מצד האדם הבוגר:

הכלבה הקטנה מביטה בי.
את נפשה תשים בכפי.
היא נותנת בי אמון גמור.
אינה יודעת
את בוגדנות לבי. ('פרפרים', עמ' 41)

אמרתי זה עתה האדם הבוגר. הכוונה לאדם הבוגר במערב, הנושא את עברו כאבן רֵחיים על צווארו וחרד מפני העתיד, מפני הבאות. האדם הבוגר נבדל מן הילד, המסור כל כולו להווה. בשיר 'מסע ימי / יוון' (עמ' 81) לוכד את תשומת לבה "אמריקאי מזדקן, לבן שער [...] המתבונן בילד דק גו המשתעשע על הסיפון". גם רות מתחילה לבחון את הילד ואני מניחה שהיא רואה בו דברים אחרים מאלה שרואה בו אותו אמריקאי מזדקן, ששערו הלבין. הוא ודאי רואה בילד את השתקפות הזדקנותו כמו בבבואה הפוכה, את חייו ההולכים ואוזלים. לעומתו, רות רואה בילד את זה "שאינו חפץ לשלוט בספינה / או בחייו, אינו מהרהר במה שחייו יביאו, אלא ברגע זה, [...] בוהה בגלי הים שמפתים אותו. / אור השמש משתבר במים. הוא כאן. / , אם יקפוץ ישיג שמים בחכת ידו!"

ובשיר 'הילד' (עמ' 75):

ילד כורע על שפת נהר
משתהה. כותב נוסחאות של מים
בבדל עלה ('הילד', עמ' 75)

ואנו נזכרים במסקנה של הרקליטוס: "פנטא רֵיי" – הכול זורם: אי אפשר לעצור את זרימת הזמן, זרימת המים, אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר. ישנו רק הרגע, קיים רק ההווה. כפי שרות מדגישה בעצמה בשיר 'מראות' (עמ' 25):

ואפילו בחלום זכרתי שאין נכנסים פעמיים
ואפילו לא פעם אחת [...]
ללמוד מנמר חברבורות
מכלב הים ללמוד מים
מן הדגים
רצוא ושוב

מה יש כבר ללמוד מן הדגים או מכלב הים? היצורים החיים במים מעוררים בנו את האינטואיציה ואת הדמיון היצירתי. המים עצמם מסמלים את היסוד היצירתי של החיים, את יכולתנו לזרום ולהשתנות בהתאם לצרכים המשתנים. כזכור, המים מקבלים את צורת כלי הקיבול המכיל אותם. כך גם עלינו להתאים עצמנו לסביבה, בדומה למים, ולזרום אתם מבלי לטבוע בהם. שהרי מים שאינם זורמים הופכים מעופשים. המים הם כמובן ראשית הכול – "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".

אינני יכולה לסיים את דברי לפני שאתייחס לציפורים המופיעות בספר בתדירות הגבוהה ביותר. הן נוכחות במרבית השירים – הן בציור המרכזי והן באזכור קריאתן או מְעוֹפָן.
מה מייצגת עבורנו הציפור? הציפור מסמלת את הנשמה. יכולתה לעוף משקפת את יכולתנו להתרומם אל מודעות חדשה ולגשר בין שמים וארץ. הציפור ניחנה ביכולת להפיח תקווה, לעורר השראה ולהצית רעיונות חדשים. עצם ההתבוננות בציפור, במְעוֹפָה, מבטאת את הכמיהה, את מפלס השאיפות שלנו, את ממד החלום. כל הציפורים קשורות בדרך כלשהי ליסוד האוויר שהוא סמל לאחדות כל הדברים. הוא המאחד את כל החיים על פני כדור הארץ שהרי דבר אינו יכול להתקיים בלעדיו. כמו בשיר 'לאו-צה', שבו על סמך הרישום הידוע של לאו-צה והפר, רות מגיעה למסקנה שלאו-צה "היה לאחד עם הפר. / עכשיו יכול הפר ללכת לדרכו / (לאו-צה) אחד עם עצמו" (עמ' 65).
ובל נשכח, הציפור יכולה לעופף מעל התהום בלא שיאונה לה כל רע, בלא שתתפתה להפיל עצמה לתוכה:
בגן בסן-פרנציסקו מזרקות מים
פרחי שמש, אבנים מוטלות אפרקדן
מאזינות לנבואת ציפורים.
ציפור בוהקת בשחור טורקיז
מניעה את האוויר משתהה בו.
זה הגן שלה. בו היא מולכת.
ראשה בהנהון מתמיד
כאומרת לעולם – הכול נכון. עכשיו. תמיד.
הכול קיים. ('בגן' עמ' 90).

כזכור, נבואת הציפורים היא נבואה אינטואיטיבית שהיה מקובל להיעזר בה בימי קדם.
ואסיים בשורותַים מתוך השיר 'ציור זן' (עמ' 105):

ציֵיר ציפורים
והנח להן
לעוף


שפת התהום
קרין חזקיה – דברים שנאמרו בערב לספר
על ספר השירים 'עקבות'. רות נצר. הוצאת כרמל. 2006.


שימו לב לשפת הרציף
הבחינו בה
הישארו
ואפילו היצמדו אליה
כדי לרטוט בחלחלה
מענגת
מדחף התהום ('שפת התהום', עמ' 30)

את העצה שרות משיאה לקוראיה היא מממשת בכל יכולתה בעצמה. היא נצמדת לשפת הרציפים, בוחנת את הגבולות ובולמת עצמה רגע לפני שתתמכר לדחף להפיל עצמה לתהום הפעורה מתחתיה. היא מציגה שאלה:

ואם האלוהות אינה אלא תמונת לבי,
וכל שאספר בעולמות
הוא עדות הנפש החווה עצמה.. [...]

והמסקנה:

ביום שאחזיר את המפתחות שהפקדת בידִי –
רק אז תהפוך את התמונה (שגבה היה אלי עד כה).

[ וכוונתה כמובן אל תמונת הלב]

רק אז אבין רק אז תביט אלי
והאדמה תיסדק ותיבקע
ואצנח אל מה
שייחלתי לקראתו ('פיקדון', עמ' 27).

[שזאת אולי התהום שקדמה לבריאת העולם.]

ובשיר נוסף:

זה לא השוטה שעומד על סף
התהום. זו אני (שלא)
נושאת תרמיל
שיש בו רק מה שנחוץ
כדי ללכת בעקבות קריאת ציפור
התלויה באוויר כחידה ('קו', עמ' 29)

וכך נמצא בספרה את המצב הסִפִּי שבין חלום לעֵרות, בין התבוננות מפוכחת במציאות לבין התבוננות פנימית מדיטטיבית, או בין התנסות בחוויות מיסטיות דתיות של מפגש עם אלוהים, לבין היזרקות אל מצוקות העוני אל מול "הכנסייה המתגבהת / משמוע שַווְעְתָם" של האינדיאנים בפרו ('בעיר קוסקו', עמ' 82); רות פתוחה להתנסות בקבלה וגם בבודהיזם, ועוברת מזיכרונות ילדות אל בדיקת הגבול הדק שבין הזקנה והמוות, בין היזכרות לשכחה, בין נאמנות לבגידה.

השם 'עקֵבות' שרות בחרה לספרה הוא מילה רב-משמעית. ראשית דבר אנחנו רואים את עִקבות החריטה שהותירו אנשים בגזע עץ האיקליפטוס – תצלום מעשה ידיה שנבחר עבור עטיפת הספר. אלה כמובן עקֵבות חיצוניים, מעשי ידי אדם, כמו "לב מקולף מוטח אל גזע עצים מחוספסים" ('ביער', עמ' 92), או "קירות גרפיטי שולחים אגרופים בעד ונגד" שרות מוצאת בבלפסט על "חומות אבנים חומות / חוצות את העיר בין שנאה לשנאה" (עמ' 94). אך ישנם גם עקֵבות עמוקים, פנימיים, שהטביעו בנפשה רשמים ממסעותיה בעולם, או העקבות שהותירו אחריהם חלומות, "רסיסים של פשר חלומו / מושכים דבר מתוך דבר" ('מראות', עמ' 25), או "זכר שביב חלום / כתינוק נטוש / של מישהו אחר" ('ארץ צפונית', עמ' 87).
רות מפזרת בספרה סימני דרך, או אם תרצו, עקֵבות, שאני מפענחת אותם כניסיון השתחררות מִכַּבְלֵי החשיבה הרציונלית שהושמו על האיש המערבי. למרבה המזל היא משוררת. או כדבריה, "איך זה שהחיים דרכי. ממשיכים. בלעדי. / שירה היא זן." ('שירה', עמ' 66). אולי משום כך רות מקיפה עצמה בספר בבעלי חיים רבים – הולכי על ארבע, עופות ודגים, ומבקשת ללמוד מהם לא לבוא חשבון עם העבר, לא לבנות קו פעולה לעתיד, וכמו איש הזן להתחבר אל הכאן ועכשיו.
בעלי החיים מייצגים, כידוע, את הצד הרגשי של החיים ומשקפים תכונות שיש להתגבר ולהשתלט עליהן או לממשן. בעלי החיים הם סמלים של כוח השואב מן המציאות הבלתי נראית אך מקבל ביטוי במציאות הנראית. בעלי החיים הם הנשמות האילמות המחוברים אל הוויה רוחנית שמעבר לעולם הגשמי, אך בה בעת הם מחוברים גם למציאות.
בשיר 'הסוס' (עמ' 46) רות מציינת זאת במו פיה:

הסוס הוא שליח מעולם אחר.
הוא המבשר.
פרסת רגלו יהדוף
לשמוע מים רחוקים.
אבל הרעד העובר בבשרו

או בשיר 'שכחה' (עמ' 48) שרקמה סביב כלב:

חיכיתי. השמים אפורים וריקים.
בקצה המדרכה כלב טרד זבובים
מאפו, ליקק את אשכיו. כלב שחרחר שאינו מכיר
את שם השכחה הרכין ראשו למדרכה
לשמוע המולה רחוקה.
[...]
הכלב מוטל כמו סמרטוט שחור, ספוג למדרכה, מאמין באמונה
שלמה (מבלי דעת שהוא מאמין באמונה שלמה) שתבואי.
האם הוא הכלב שלך? הוא מתמתח – אין לו צורך להחניף אלי
או לחייך – הוא מביט באופק. סופג אוושה רחוקה.
מרחרח אובך. גשם אפשרי.

בעל החיים, או הכלב במקרה זה, אינו נגוע בחוליים האנושיים של חנופה, התחסדות, רצון לשאת חן. הנאמנות מהותית לו – נאמנות לבעליו כמו גם לעצמו. בשיר אחר רות מעמתת את הנאמנות עם הבגידה, את האמון המוחלט והתום שמפגין בעל החיים עם הפרת האמון שעלולה להיות מנת חלקו מצד האדם הבוגר:

הכלבה הקטנה מביטה בי.
את נפשה תשים בכפי.
היא נותנת בי אמון גמור.
אינה יודעת
את בוגדנות לבי. ('פרפרים', עמ' 41)

אמרתי זה עתה האדם הבוגר. הכוונה לאדם הבוגר במערב, הנושא את עברו כאבן רֵחיים על צווארו וחרד מפני העתיד, מפני הבאות. האדם הבוגר נבדל מן הילד, המסור כל כולו להווה. בשיר 'מסע ימי / יוון' (עמ' 81) לוכד את תשומת לבה "אמריקאי מזדקן, לבן שער [...] המתבונן בילד דק גו המשתעשע על הסיפון". גם רות מתחילה לבחון את הילד ואני מניחה שהיא רואה בו דברים אחרים מאלה שרואה בו אותו אמריקאי מזדקן, ששערו הלבין. הוא ודאי רואה בילד את השתקפות הזדקנותו כמו בבבואה הפוכה, את חייו ההולכים ואוזלים. לעומתו, רות רואה בילד את זה "שאינו חפץ לשלוט בספינה / או בחייו, אינו מהרהר במה שחייו יביאו, אלא ברגע זה, [...] בוהה בגלי הים שמפתים אותו. / אור השמש משתבר במים. הוא כאן. / , אם יקפוץ ישיג שמים בחכת ידו!"

ובשיר 'הילד' (עמ' 75):

ילד כורע על שפת נהר
משתהה. כותב נוסחאות של מים
בבדל עלה ('הילד', עמ' 75)

ואנו נזכרים במסקנה של הרקליטוס: "פנטא רֵיי" – הכול זורם: אי אפשר לעצור את זרימת הזמן, זרימת המים, אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר. ישנו רק הרגע, קיים רק ההווה. כפי שרות מדגישה בעצמה בשיר 'מראות' (עמ' 25):

ואפילו בחלום זכרתי שאין נכנסים פעמיים
ואפילו לא פעם אחת [...]
ללמוד מנמר חברבורות
מכלב הים ללמוד מים
מן הדגים
רצוא ושוב

מה יש כבר ללמוד מן הדגים או מכלב הים? היצורים החיים במים מעוררים בנו את האינטואיציה ואת הדמיון היצירתי. המים עצמם מסמלים את היסוד היצירתי של החיים, את יכולתנו לזרום ולהשתנות בהתאם לצרכים המשתנים. כזכור, המים מקבלים את צורת כלי הקיבול המכיל אותם. כך גם עלינו להתאים עצמנו לסביבה, בדומה למים, ולזרום אתם מבלי לטבוע בהם. שהרי מים שאינם זורמים הופכים מעופשים. המים הם כמובן ראשית הכול – "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".

אינני יכולה לסיים את דברי לפני שאתייחס לציפורים המופיעות בספר בתדירות הגבוהה ביותר. הן נוכחות במרבית השירים – הן בציור המרכזי והן באזכור קריאתן או מְעוֹפָן.
מה מייצגת עבורנו הציפור? הציפור מסמלת את הנשמה. יכולתה לעוף משקפת את יכולתנו להתרומם אל מודעות חדשה ולגשר בין שמים וארץ. הציפור ניחנה ביכולת להפיח תקווה, לעורר השראה ולהצית רעיונות חדשים. עצם ההתבוננות בציפור, במְעוֹפָה, מבטאת את הכמיהה, את מפלס השאיפות שלנו, את ממד החלום. כל הציפורים קשורות בדרך כלשהי ליסוד האוויר שהוא סמל לאחדות כל הדברים. הוא המאחד את כל החיים על פני כדור הארץ שהרי דבר אינו יכול להתקיים בלעדיו. כמו בשיר 'לאו-צה', שבו על סמך הרישום הידוע של לאו-צה והפר, רות מגיעה למסקנה שלאו-צה "היה לאחד עם הפר. / עכשיו יכול הפר ללכת לדרכו / (לאו-צה) אחד עם עצמו" (עמ' 65).
ובל נשכח, הציפור יכולה לעופף מעל התהום בלא שיאונה לה כל רע, בלא שתתפתה להפיל עצמה לתוכה:
בגן בסן-פרנציסקו מזרקות מים
פרחי שמש, אבנים מוטלות אפרקדן
מאזינות לנבואת ציפורים.
ציפור בוהקת בשחור טורקיז
מניעה את האוויר משתהה בו.
זה הגן שלה. בו היא מולכת.
ראשה בהנהון מתמיד
כאומרת לעולם – הכול נכון. עכשיו. תמיד.
הכול קיים. ('בגן' עמ' 90).

כזכור, נבואת הציפורים היא נבואה אינטואיטיבית שהיה מקובל להיעזר בה בימי קדם.
ואסיים בשורותים מתוך השיר 'ציור זן' (עמ' 105):

צייר ציפורים
והנח להן
לעוף

זכויות יוצרים © 2024 כל הזכויות שמורות - רות נצר