שחרית

שחרית – כרמל – 2000

עטיפה – ציור-קולאג' – רות נצר

בספר שחרית חמישה פרקים:

אדון עולם, מיתוגרפיה, אנשים, נסיעה, התכתבויות עם משוררים.


שירים מתוך שחרית


אדון עולם

1 .
אתה האדון החרישי הנוגע בלבם של מוכרת חריצי הגבינה,
מוכר הדגים ומוכר הפרחים והחתול הרובץ למרגלותם, והם
לא ידעו - אדון הילדים המתרוצצים, הזקנים המהלכים בסמטא,
אדון החלונות הנפתחים לחצרות, והנשים הבוקעות מתוכן
לתלות כביסה, והגרניום מצפה למבטן -

הנך אדון צעדינו וקול צעדינו במרצפת הקרירה וביער, ורחש העלים
הנשברים תחת מצעדינו, אדון הצפרים ביער, אדון צפרי האש,
אדון צלליותינו ביער ובמים, אדון המים, אדון להבות המים,
אדון האש והאור, אדון הרחש, אדון המנוחה,
אדון פרחי הבשורה והצער -

אדון הרוחות, אדון עורקי הריחות, שרשי השמים, נימי האור,
אדון כנפי האדמה, אדון האדמה הפועמת בלבנו, והפיות
הפעורים לבלוע ולצעוק, אדון המפכה בכל

2 .
הנך אדון התמורות המכאיב בנגוע אצבעותינו בקרקעית הים של
לבנו, אל אבן השתיה של גבולי החלום ודגי החלום המתהפכים,
שפיריות חשכה הצפים ושוקעים כלא היו, לתהומות הרוחשים
את השתברותם לרסיסים, האדון המתפצל לרסיסים ונושם
אותנו בעודנו נושמים אותו


3.
אדון נפש, אתה השיר והשר, אודותיך שרים, אתה
המתלכד עם גופותינו הנושמים בלילות ועוזב אותנו בלי שנחוש
בעודנו ממתינים, הנושם את חשכת העיגול שבתוכנו, ואת רסיסינו,
אדון אתה, בוגד ונבגד, הפוצע את לבך שלך, המושיט ידינו לקראתך

אדון עולם, בלבנו, מניפה שקופה ובוערת בעמקי הימים והחשכה,
דרכי ובי, אתה הרואה מעיני, אתה המראה, הרואה והנראה,
אתה השומע והנשמע, אתה האוכל את לחמי והלחם

אתה גופי, זעת אפי, צל חלומותי, בדידותי, אתה השתקפותנו,
הפקעות השקופות של העבר, והניצן העתידי
המוכל, המיכל וההיכל

4.
אדון הפרי, איך תבשיל אם לא תהיה רקב האדמה, מוהל הגזע,
אם לא תהיה העלים, שתיקת העלים, אם לא אשתוק איך
תהיה דממה, אם לא אהיה מרישי העץ איך תהלך, איך אהלך

איך תתבונן אלי מעיני החיות, מעיני הגבעולים, ואיך הניצן,
הנוצה, הפלומה, הדבורה, עלי הכותרת, העלי, האבקנים, איך
התנועה התחושה והקשב, אם לא תקשיב בעצימת עיני,

בעצימת עיני האנשים והנשים והילדים, ובהפקחם עם שחר,
אם לא תתעורר בהקיצנו לקראתך,
אם לא תדבר את הולדתך באביב הזה



בקר שבת


איש במגבעת וחליפה
בדרכו לבית הכנסת

קטיפה של טלית בידו -

השביל הרדום
נפקח מנקישות צעדיו.
מעליו שמש הילה.

בשדה חרציות זהובות
רוחשות שחרית.

הכלבה הקטנה מתגפפת
עם כלב לברדור
תאב חיים.

התלתנים הרטובים
משתוקקים לאל חי.



ברגר

איש חזק אדון ברגר. איש קשה עורף.
בגיל שבעים ושלש עדיין מחליף רשתות פגומות.
מתקן ארגזי רוח. מטפס על גגות לתקן
רעפים.

איש חזק אדון ברגר. בגיל שבעים ושלש
עיניו כחולות בהירות כשהיו בגיל שלש עשרה
כשהובל עם הוריו למחנות

למרות שלא רצה לחיות
עכשיו הוא צוחק פתאם (עיניו כחולות) וטופח בידו על ירכו:
"אח, איזה חיים היו אז!"

הוא מסיים לבלוע את העוגית שטבל בקפה
ושב לטפס על הגג.



חלון

מבעד חלון קונדיטוריה סדוק
ומאובק אני נזכרת באלוהים

למה הבאת אותי למקום הזה?

פתאם אלוהים נוכח
והוא שירה

אני מתדמה לאנטנה
מתכוננת לקלוט
את מלות השירה

אבל רק נהרה רכה

רק אלוהים
בקרקעית לבי


מרכבה

בטן המרכבה שאני ממתינה לה
מלאה מרכבות אחרות
ממוספרות
מאפס עד אינסוף;

לרגע שכחתי באיזה קו עלי לנסוע.
גם לא ידעתי מה ההבדל, ולאן
הם מוליכים.

לנגד עיני ראיתי איך מסלולי הנסיעה מוליכים
כולם אל קצה המעגל ושם מתחלפים אלו באלו -

כאילו היו תרמית קטנה
מאחרי גבי.

*


ינואר 2001. במשכנות האמנים של הרצליה נערך ערב לכבוד ספר השירים החמישי שלי 'שחרית'.
אחי אורי דיבר על השירים שלי שנוגעים בחוויות המשותפות שלנו בעמק ואמר את הדברים האלה:

ישנם דברים אותם ספגנו בילדותנו, אשר השפעתם ניכרת באורחות חיינו עד היום, ארבעים שנה ויותר מיום עזבנו את נופי ילדותנו בעמק השחון בית שאן. עמוק עמוק בנשמתנו חרוטים הזכרונות, חלקם כמוסים עמנו ואין עם מי לחלקם, חלקם פורצים במפגשים המשפחתיים ויש כאלו החבויים בתוך השירים של רותי, שכותבת בשביל כולנו. בחרתי לקחת את שיר הפתיחה 'אדון עולם', את השיר 'חמסין', ואת השיר 'כאילו שהייתה ילדות כזאת':
רותי כותבת: "אדון צעדינו וקול צעדינו במרצפת הקרירה". ואילו אני שומע את תפילת "אדון עולם" הפותחת את תפילות השחר, וזו מזכירה לי השכמה של ילד בחשיכה של בוקר חורפי קפוא, והליכה על דשא מכוסה גלידי קרח, תוצרי הקרה בעמקים, ורגלים קפואות בתוך מגפים מגומי שחור.
רותי כותבת: "אדון נפש אתה השיר והשר / אתה המתלכד עם גופותינו הנושמים בלילות / ועוזב אותנו בלי שנחוש". ואילו אני שומע את הסיומת של תפילת 'אדון עולם'; "בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה ועם רוחי גווייתי אדונַי לי ולא אירא".
הקרה בעמקים מזכירה לי את יום השלג האחד והיחיד בכל ימי ילדותנו. זה לא "כאילו שהייתה ילדות כזאת". היא הייתה והיא נמצאת שם בעמק עד היום. רותי זוכרת ש"כשירד השלג הגדול התביישנו בגרביים על אצבעות הידיים במקום כפפות", ואני זוכר את האוזניים הקפואות ואת אחד החברים, אשר הספיק לבנות מזחלת שלג מאולתרת, עמה זחל אל עבר ילדותו האבודה בפולין הרחוקה. יחד עם זאת יש גם זיכרונות זהים, שנינו זוכרים את דחליל השלג, בובת שלג שגזר מציין את אפה וכובע גרב על ראשה.
עמק בית שאן הוא עמק של אקלים מדברי קשה ומול אותה קרה בעמקים המאפיינת את חדשי החורף המעטים, שולט בו רוב חודשי השנה החום הכבד והמייאש. קיץ של "ימים עגולים כגלגל חמה" - כותבת רותי, והעמק המתואר בשיר 'חמסין' עם "השרפות שבשדות". אותן שריפות שמקורן באינתיפדת הקיץ של השכנים הערבים אשר מעבר לגבול, ליד תל-רָדרָה - רועי הצאן הערביים המבקשים להדביר את נאת המדבר, נחלתו של עובד האדמה היהודי. פעמון השריפות מצלצל וכולנו רצים לכיוון השדות כשמחבטים ושקי קמח רטובים בידינו, וטרקטור חורש חגורת בטחון להגן על הקיבוץ מפני הלהבות. עד היום אני זוכר ומרגיש את חום האש ואת רגלי היחפות הנצרבות בחום הקרקע הלוהטת בעודי חובט בכל כוחי הדל בלהבות המשנות כיוון עם השתנות כיוון הרוח. רותי כותבת על "אדון להבות האש". אדון עולם של עמק מוקף הרים ללא אופק, עמק בו "הרים סביב צווארי רובצים". ואני זוכר איך בלילות הקיץ החמים תמיד בוער לו הגלבוע הנושא את נטל קללתו של דוד - "הרֵי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם".
חום העמק הוא ישות מוחשית מאד ואליו נלווים ריחות צמחי הקיץ המתעלפים בחמסין, וכשאתה נוגע בהם הם מדיפים ריח חריף של קיץ, זהו "ריח השמיר וחרדל הבר" עליו רותי כותבת. אני קורא את השורות והריחות חוזרים אלי בכל חריפותם.
בשיר 'חמסין' רותי כותבת: "המשקפיים העגולים של אבא שלי, חלוץ תמים לבדו זורע בשדה" - תמונה הזכורה לה "מתצלום ישן של אז". גם אני זוכר את התצלום הזה והוא שמור עמי עד היום. הזיכרון שלי קצת שונה. בתמונה שלי עומד לו אבא בתנוחה כפופה ובידו טוריה, בעזרתה הוא פותח חפירה בתעלת המים הבוצית ומשקה את השדה בשיטת ההצפה שהייתה נהוגה אז בעמק. זוכר אני את הסברו של אבא על שיטת ההשקיה בהצפה הנהוגה עד היום במצרים מימי תקופת האבות; כמו שכתוב בספר דברים: "אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק". הנה כי כן, תמונות נוף ילדותנו מתפרשות לפעמים קצת אחרת על ידי ועל ידי רותי. אך התמונות הן אותן תמונות. הן יסוד צמיחתנו, עברנו ועתידנו. אני שב ואומר לך רותי, זה לא כאילו שהייתה ילדות כזו, זו הייתה ילדותנו, וזה היה העמק, אשר "מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד".
באהבה והערכה רבה,
מאחיך הכמעט תאום, אורי.
פתאום אלוהים הוא שירה
שחרית. 2001. הוצאת כרמל,
דורית ישראל
2002. דימוי. גליון 20. ע' 98-99.

ספרה החדש של רות נצר הוא חגיגה לחושים, שיש בה צבע, צליל וריח המעורבים זה בזה למרקחת קסומה. "[...] אני חושבת שהשירה היא סערה נהר כתם שלג ראי אשה ומה שביניהם" (עמ' 94), כך כותבת המשוררת – וזוהי בדיוק שירתה.
חמישה שערים לספר: אדון עולם, מיתוגרפיה, אנשים, נסיעה, התכתבויות עם משוררים. בכל אחד מהם ניתן למצוא חוכמה, דייקנות ויופי. וגם אם, לדעת המשוררת, השירים הם "מחשבה מתחפשת" או "מחשבה אוחזת ידיים", הרי שהם אחוזים היטב במציאות ומשאירים עקבות בלב הקורא.
נצר מסדרת את חייה דרך השירים. היא מתייקת אותם בקבוצות של אור ושל חושך, מחכה ל"ישר המיישר את קו העולם" (עמ' 18) ומתבוננת באלוהים שלה, שהוא אדון כל העולמות: "אדון הרוחות, אדון עורקי הריחות, שרשי השמים, נימי האור, אדון כנפי האדמה..." (עמ' 7). נדמה כאילו היא טובעת בתוך מהותו של האלוהים, אבל "מבינה את הקסם שאחדים מיטיבם לשחק בו" (עמ' 19). היא עורכת רשימות-מלאי של חייה, ותוך כדי כך טווה קולאז' צבעוני הגורם לקורא לצאת מתוך גופו, ליהפך למעין עפיפון ולהביט מלמעלה על המערכת המורכבת והעשירה של החיים. פיסות-פיסות של צבע מתמזגות להן לתצריף של יופי עוצר-נשימה. אכן, נצר יודעת לצייר תמונות כשהיא מדייקת בפרטים הקטנים, עד כי נדמה שזאת מציאות, ולא "רק בחלום יכלתי להגיש לך ורד אצילי" (עמ' 30). היא נפתחת אל העולם החיצוני "בלי דעת מהו שרציתי", ופותחת את הקורא אל עולמה הפנימי העשיר בישירות, ברהיטות וללא התייפיפות מיותרת.
השירה של נצר היא, למעשה, אמנות רב-תחומית. כוחה הגדול ביכולת-התיאור המרשימה שלה. ניתן לזרום אתה בתוך התוהו ובתוך הבריאה, ושירה המצוין "כיצד החל" יכול בהחלט להשלים את הטקסט התנ"כי כשהוא מאיר אותו, מפרש אותו ומוסיף לו משמעויות חדשות: "[...] תנועת הזנוק, הדלוג, הפרכוס, הדהירה, הפעימה, הנהירה, והרטט של המרחבים והקוים, הנפרסים בסלילי ספירלות ונצנוצים, הכל זורם במקצב אל תנודת השירה [...]" (עמ' 32). שיר זה הוא הראשון בקבוצת השירים "מיתוגרפיה", והוא מוביל את הקורא אל בין שבילי חייה של המשוררת מילדות ועד בגרות, תוך התמודדות עם אירועים רבי-משמעות, שהראשון שבהם הוא מתן שמה, שכן "רות הוא השם הנכון" ואז: "שמי מתבונן בי אנחנו כורתים ברית תאומים איש לא יפחידנו" (עמ' 34). בהמשך היא מתארת את נופי חייה, וגם אם היא ממציאה אירועים, "חוט נחוץ של ספור", הרי שמבטה בהיר והתמונות הנגלות לעינינו – כמו קרעי העננים, הילדים המשחקים בכדור והכלבה הקטנה פואנטה – הן תמונות אמיתיות, אמינות ובעלות עוצמה.
קבוצת השירים "אנשים" מתארת בצורה חזקה ומזוקקת דמויות שונות, שהטילו עוגן בחייה של המשוררת והשאירו עליהם את רישומן. אין לנצר נטייה להשתפכות ולהגזמה, ולכן גם כשהתיאורים ארוכים משהו – הם אינם מעיקים, אלא מרתקים ביופים. אדון ברגר, למשל, הוא איש חזק, שבגיל 73 עדיין מטפס על גגות לתקן רעפים. את ילדותו עבר במחנות הריכוז ו"למרות שלא רצה לחיות / עכשו הוא צוחק פתאם / (עיניו כחולות כמו חג) / טופח בידו על ירכו: 'אח, איזה חיים היו אז?'" (עמ' 64). או למשל הגבר הזר באוטובוס, שהגיע, אולי, מטקסס, והוא "איש פרום. נימים בלחייך הסמוקות. סל הפלסטיק שבידך מוליך אותך לשוק" (עמ' 67). וכך יש לנו עוד שורה ארוכה של דמויות, חלקן ללא שם, אבל לכולן נוכחות חזקה. נצר, כאמור, מצטיינת בדיוק בפרטים, גם הקטנים שבהם, עד שהדמויות קמות ממשכבן על הנייר וצועדות לדרכן, כשהקורא – כמו המשוררת – נכסף להניח עליהן את ידיו, לעכבן לרגע, לתת עוד מבט בפניהן ובגופן, שהרי עוד מעט קט "והעגור הפנימי ביותר מתח צוארו, נתר והמריא הרחק" (עמ' 72).
מסעותיה של נצר בזמן מביאים אותה גם אל נופים של מקומות אחרים, ושוב, במיומנות היא מציירת תמונות ממסעותיה. "העצים שכחו את זכרונם זרקו את בגדיהם, חלצו מנעלים, פשטו את עדייהם. עכשיו הם רצים על ההרים בני-חורין כמו יעלים במדבר" (עמ' 77). אלה תיאורים שיכולים להתאים גם לנבכי הנפש של האדם או למהותם של חיינו בעולם הזה, ואכן, כשהיא מתארת את הציקדה, היא מציינת ש"הציקדה היא הנשמה האפלה של העולם", ומימיו של אגם ארדיר שבאנטליה "מישהו מאבות אבותי לקח מהטבור הכחול הזה אל תוך עיני" (עמ' 85). מיזוג מופלא בין הטבע לבין הגוף.
השער האחרון, התכתבויות עם משוררים, מהווה סיום מרתק ומצוין לספר מרתק ומצוין. כאן היא מנהלת מעין דו-שיח עם אחדים מהמשוררים הטובים והידועים בעולם – ועם שיריהם. ביניהם: ז'ביגניב הרברט, סילביה פלאת' וטד יוז, צ'סלב מילוש ואחרים. היא פונה אליהם בדיבור ישיר, מבקשת, נותנת ביאורים משלה למחשבותיהם, מתארת חיים אחרים ולעתים אף מתנצלת: "תסלח לי שאני אומרת דברים כאלה. הלא איני מכירה אותך – אתה בשבילי כמו כל שאר בעלי השם – ומי שבאמת אוהב אותך מעמק לבו, נאמר הוריך, כבר אינם כדי להעיד מה היית [...]" (עמ' 91). ובאותו שיר, המוקדש לז'ביגניב הרברט, היא פונה אליו, אבל למעשה מדברת על עצמה ועל כולנו: "[...] האם ינחם אותך לדעת שגורלנו לא יהיה שונה מגורלך, כי נשַכַּח – גם אם השם ישאר – כי שם האדם אינו האדם – ואינו הבשר והדם, פעימת לבו, נשימת אפו, סגולת נפשו, ופליאתו נוכח הבריאה".