באמצע החורף, בנובמבר 2004, אחרי מות אמי, כשפינינו את חדרה בבית האבות, מצאתי בין חפציה מעטפה ובתוכה דפי א.ק.ג של בדיקת לב שלה מלפני שנים אחדות. סיבת מותה היתה, בין השאר, אי ספיקת לב.
על כל דף למעלה רשום שמה באותיות לועזיות – Lea Noyfeld
כשראיתי את הדפים הרגשתי שאני לא יכולה לזרוק אותם. משהו בי רצה לשמור אותם. את רטט הלב שהמשיך להשתמר בהם. הדפים האלה הם העדות של משהו שהשתבש במקצב החיים, משהו מבהיל, ועם זאת חי כל כך, כמו נוגע בזרימת החיים הממשית ביותר, שנאבקת על קיומה. והרטט הזה של אי סדירויות קופצניות של רישום הלב וגלי הקוים כמו גלי המים הממלאים את הראות.
אולי פעם "אעשה" בהם משהו, חשבתי, בלי לדעת מה. אחרי שבועות אחדים ידעתי מה הדבר. ואז, כשהתפניתי לעצמי ולדבר הזה, ישבתי וכתבתי בין שורות ה-א.ק.ג. , בין גלי ה-א.ק.ג המזדעזים ונרגעים חליפות, שורות מתוך שירים חדשים שלי שלפתע קבלו משמעות חדשה.
כתבתי על הדפים החדפעמיים האלה, כל דף חד פעמי בפעימתו, דף אחרי דף, אין דף דומה למשנהו, זו סגולת אי-הסדירות של הלב. תוך הכתיבה פלשו פסוקים מהמקורות והתפילה והלכו והשתלטו על הדפים, בכתיבה מהירה, שורות שורות שעלו בזכרוני ושמצאתי בספרים שדפדפתי בהם תוך כתיבה. בהתחלה מתוך מעשה המרכבה ביחזקאל, ובהמשך קטעים מספר הזהר, פסוקי תפילה, תהלים, ושיר השירים. פתחתי את הספרים וכמעט כל מה שהופיע בפָנַי רשמתי, מה שהרגיש לי נכון בהקשר הזה, ומה שנכון בכל דף. רשמתי מהר בלי לתכנן. פה ושם הוספתי סימנים-איורים גרפיים, כהרוגליפים סתומים, וכן רישומי איילים.
כך נוצרה כעין מגילה כתובה שהולכת ונפרשת, מהדהדת עצמה, ומהדהדת ומשמרת את הלב הפגוע, הנחרד. שלה. שלי. מגילה של המָעבַר אל האָחֵר הגדול והנורא. מגילה שמנסה לגעת ולהתגונן, לדבר ולשתוק, לסמן ולאותת, להציל ולהנצל. מתוך גיא צלמוות של בין השורות בוקעים משפטים מקודשים, כמו משפטי הָשְבָּעה, להרגיע את הצוּנָמי הסופי. הרגשתי שאני מחויבת לעצמי, ואולי גם לה, לעשות את הדבר הזה שאיני יודעת לכנותו בשם. מה הדבר הזה שעשיתי? כמו הליכה על גשר צר בין השורות. זו עבודה ביני לאלוהים. ביני לנשמה. תיקון. כי מיתנתי להרף רגע את שברירות החיים במלים של מאגיה וקדושה. כי עץ חיים היא למחזיקים בה. כמו באגדה התלמודית שמספרת שדוד זרק למי התהום העולים צרור ובו כתוב השם המפורש ואז נרגעו מי התהום.
עכשיו הנשמה היא פרטיטורה מוצפנת של סימנים בין קוי רישום הלב הגווע. כי מה בין כתב המוות ההרוגליפי וכתב החיים, וכתב הרוח הוא כתב המים, מהלך על המים כאייל תערוג.
הכתיבה הזו היא קינה, תפילה, אשכבה, כמו נסיון של מיצוי פשר של הבלתי מובן הגדול, ושל תהליך האבל. סיימתי בדף שמבוסס על פסוקים ממגילת רות (שאני קרויה על שמה), רות ש(לא) עוזבת-נפרדת מנעמי.