דרור גרין על השיר : מה את רואה
שירים ודברים על השירים: שירה ממבט הנפש – שירה ופסיכולוגיה
רות נצר / פורסם בעתון 77. קיץ 2014.
מעברים
עוֹד מְעַט קָט יִפֹּל הָרוֹכֵב
הַלֵּילִי אֶל מִטַּת הַיּוֹם.
יַעַטְפוּ אוֹתוֹ בִּשְׂמִיכָה
יְהַדְּקוּ אֶת שׁוּלֶיהָ מִתַּחַת לַמִּזְרוֹן
כְּדֵי לֶאֱחֹז אֶת זֶה הַחוֹצֶה
אֶת סַף הַמַּעֲבָרִים.
הזמן הניצוד
1.
הַזְּמַן הַנִּצוֹד וְחוֹזֵר
כְּעָתִיד בָּלוּל בְּעָבָרוֹ
מְשַׁחְזֵר עַצְמוֹ כַּשּׁוּעָל הַזֶּה בְּגּוּרָיו
כָּעוֹף בְּמָעוף גּוֹזָלָיו
כַּנָּחָשׁ הָאוֹחֵז זְנָבוֹ בְּפִיו
וּלְפֶתַע יִנְשְׁרוּ מִפִּיו
זִרְעֵי פְּרִיחַת הַגָ'קָרַנְדָה
לוֹהֲבִים כְּמִזְרָקָה
2.
אוֹר טוֹבֵעַ בַּמַּיִם הַנִּכְנָעִים
חַיּוֹת הַלַּיְלָה דּוֹהֲרוֹת בְּעִקְבוֹתָיו
אֶל קַצְוֵי אֲפֵלָה
מְחַפְּשׂוֹת נְתִיב מִלּוּט בָּאֹפֶק
לִקְרַאת שִׁיבָתָן בְּשַׁחַר הַהַשְׁכָּמָה
שירה
שִׁירָה הִיא מַנְדָלָה
שֶׁנְּזִירִים צִיְּרוּ
בַּשַּׁלְוַת מֶדִיטַצְיָה
בְּקוֹלוֹת כְּפוּלִים
וְאָז עָרְפוּ אֶת רָֹאשָׁהּ
מחלפות שיער
לָמוּת אֶל תּוֹךְ אֱלֹהִים
כִּי רָאִיתִי אֶת הַזְּרוֹעוֹת הַנִּשְׁלָחוֹת
כְּמַחְלְפוֹת שֵׂעָר נָעוֹת בַּמַּיִם
לִמְשׁוֹת אֶת הַתִּינוֹק
שפה אחרת
וְיֵשׁ לָהּ גַּם שָׂפָה אַחֶרֶת
שֶׁמִּתְקַפֶּלֶת מֵאֲחוֹרֵי הַלָּשׁוֹן
כְּדֵי לְדַיֵּק אַף פַּעַם לֹא
כְּשֶׁנִּכְנֶסֶת לְתוֹךְ הַמְּאוּרָה שֶׁלָּהּ
וּמַנִּיחִים לָהּ לְנַפְשָׁהּ
הִיא מִתְכַּוֶצֶת כְּמוֹ עֻבָּרָה וּמְחַבֶּקֶת
דֻּבּוֹנִים בִּמְאוּרָה כָּזוֹ
הַקִּירוֹת מִתְכַּוְצִים סְבִיבָהּ
פַּרְוָה חֲמִימָה שֶׁאֵין לָהּ שֵׁם
וְהִיא שׁוֹכַחַת
שֶׁכְּבָר מָלְאוּ לָהּ מֵאָה
כשהתבקשתי על ידי העורכים להתייחס לשירים שלי מנקודת מבט של פסיכולוגיה-ספרות, עלה בדעתי ששם השיר הראשון בקבץ הנוכחי שלי מבטא את העובדה שקיומנו נתון תמיד במעברים שמשחזרים עצמם בין לבין, במרחב ובזמן, ובין לבין עולמות פנימיים וחיצוניים, מציאותיים והזויים, גופנים ורוחניים. וכן בין הקבוע והמשתנה ובין החיים והלידה מחדש. רק השירה היא היכולה לבטא את המצב ההזוי הזה שבעת כותבי אותו איני יודעת למה כוונתו.
בעוד הפסיכולוגיה, תורת הנפש מנסה לזהות ולהגדיר את מה שעולה מההזוי הזה אל התודעה, הרי שהשירה מבקשת לשהות במרחב הקיומי הזה של הנפש, שאינו חלקיקים ואינו גלים והוא גם זה וגם זה.
וזה מה שאומרות השורות האלה:
הַזְּמַן הַנִּצוֹד וְחוֹזֵר / כְּעָתִיד בָּלוּל בְּעָבָרוֹ / מְשַׁחְזֵר עַצְמוֹ כַּשּׁוּעָל הַזֶּה בְּגּוּרָיו / כָּעוֹף בְּמָעוף גּוֹזָלָיו
כַּנָּחָשׁ הָאוֹחֵז זְנָבוֹ בְּפִיו .
המציאות החזרתית היא זו שגורמת לחיות הלילה לדהור בעת מעבר האור אל החושך בעקבות האור אל קצווי אפלת הלילה , לחפש
נְתִיב מִלּוּט בָּאֹפֶק / לִקְרַאת שִׁיבָתָן בְּשַׁחַר הַהַשְׁכָּמָה.
על כן יש צורך
לֶאֱחֹז אֶת זֶה הַחוֹצֶה / אֶת סַף הַמַּעֲבָרִים.
השירה היא זו היחידה המסוגלת להתקיים ללא הרף במרחבי המעברים האלה ולאחוז בהם ובנו החוצים את המעברים . היא זו ש:
יֵשׁ לָהּ גַּם שָׂפָה אַחֶרֶת / שֶׁמִּתְקַפֶּלֶת מֵאֲחוֹרֵי הַלָּשׁוֹן / כְּדֵי לְדַיֵּק אַף פַּעַם לֹא
שהרי השפה האחרת של השירה שאינה שפת היום-יום מדייקת ואף פעם לא מדייקת, היא קוֹלוֹת כְּפוּלִים, היא גם שלמות מעגל המנדלה וגם המנדלה שעורפים את ראשה כשמסיימים לצייר אותה.
שפה שהיא גם מות התודעה אל תוך הלילה ואל תוך האינסופי ואל אלוהים ואל תוך המים, וגם הוולדות התינוק שהוא גם הנפש וגם השירה, מתוכם.